ועדה מייעצת לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה - מי חסר?

בימים אלה התפרסם כי סגן ראש הממשלה ושר התעשיה, מסחר ותעסוקה, מר אלי ישי, מינה את הועדה המייעצת לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
יש לברך על מינוי הועדה המייעצת.
ברם, בכל זאת משהו קטן ראוי לציון:
בניתוח הפניות הראשונות שהגיעו לנציבות שוויון בעבודה עולה כי כ- 12% מהפניות הינן על רקע אפליה מטעמי גיל (בהשוואה ל- 5% אפליה על רקע לאום, ו- 14% על רקע מגדר, ו- 51% על רקע הריון).
ואולם, ברשימת נציגי הארגונים העוסקים בקידום זכויות לפי חקיקת השויון בעבודה שיש להם נציגות בועדה - ישנם נציגים מארגוני נשים, מארגוני זכויות ערבים, וארגונים אחרים לזכויות אדם ואזרח - אך אין שום נציג לארגון זכויות עובדים מבוגרים וזקנים.
אין אלא להצטער על כך שהשר הנכבד בחר שלא לכלול בועדה נציגים של ארגוני זכויות מבוגרים, דבר שימנע מ"קולם" להישמע באופן בולט ושוויוני בועדה.

איך מעודדים מעבידים להעסיק עובדים מבוגרים?

אחד האתגרים המרכזיים בתחום זכויות הזקנים הוא עידוד אנשים מבוגרים להמשיך לעבוד גם בגיל זיקנה - אם וכאשר הם מעוניינים בכך.
בניגוד למציאות בישראל, שבה עדיין יש גיל פרישה חובה, ועדיין "דוחפים" אנשים מבוגרים אל מחוץ לשוק העבודה הפעיל, ברב העולם המערבי כבר הפנימו שהמגמה צריכה להיות הפוכה: לעודד אנשים, שיכולים ומעוניינים בכך, להמשיך לעבוד גם בגיל זיקנה.
AARP - ארגון הגימלאים האמריקאי, יצא ביוזמה בינלאומית ומעניינת, אשר במסגרתה הוא מעניק פרסים למעסיקים שיש להם יוזמות ופעילויות מקוריות שתכליתן לעודד ולשלב עובדים מבוגרים במסגרת ההעסקה שלהם.
לפרטים על הפרס, לפרטים על הזוכים של הפרס השנה, ולקול קורא למועמדים - מכל העולם (כולל ישראל) - ראו בקישור הבא:
http://www.aarpinternational.org/usr_doc/Winter2009_journal.pdf

פרמיית ביטוח סיעודי וחברת הביטוח דיקלה

רבים עושים ביטוח סיעודי כדי להגן על עצמם כלכלית מפני מצב שבו יהפכו להיות סיעודיים בעת זקנתם.
רבים סבורים כי עם הפיכתם לסיעודיים - לא יהיו חייבים יותר בתשלום פרמיית הביטוח - שכן "מקרה הביטוח" אכן התרחש.
ואולם, כפי שפורסם ברשימתו של עו"ד חיים קליר (ראו קישור), חברת הביטוח דיקלה סברה אחרת - והמשיכה לגבות פרמיית ביטוח גם מקשישים שהפכו להיות סיעודיים.
רק בעקבות פניה לבית המשפט - קבע זה שאסור לחברת הביטוח דיקלה להמשיך ולגבות את הפרמיה, והורה לה להשיב את דמי הפרמיה שכבר ניגבו.
מה שמעניין וחשוב בסיפור הזה הוא כרגיל העובדה שרק בזכותם של זקנים ובני משפחותיהם שלא ויתרו על זכויותיהם - ניתן היה לחשוף את ההתנהגות הפסולה של חברת הביטוח דיקלה.
לפיכך, כל מי מיכם שמכיר ו/או יודע על אדם זקן שהפך לסיעודי וחברת הביטוח שלו - ובמיוחד חברת הביטוח דיקלה - ממשיכה ו/או המשיכה לגבות ממנו פרמיית ביטוח גם לאחר שהפך סיעודי - זה הזמן לתבוע בחזרה את הכספים!

הגיל כשיקול בהקלת העונש

סוגיית הרלבנטיות של גילו של עבריין ביחס לעונש שלו היא שאלה מעניינת: האם העובדה שמדובר באדם זקן מקנה לו "זכות" לעונש קל יותר?
בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון ברע"ב 367/08, נדונה בקשתו של אסיר בן 66 המרצה עונש בגין קשירת קשר לביצוע שוד מזויין במלטשת יהלומים. הוא הורשע ודינו נגזר ל- 9 שנות מאסר בפועל.
בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה האסיר לועדת השחרורים וטען כי הוא אדם מבוגר, נפשו קצה בפשע, אישתו חולה במחלה ממארת והוא נדרש לסייע לה, ובכל מקרה כבר אינו מסוכן לציבור.
בית המשפט העליון דחה את בקשתו של האסיר, תוך שהוא דוחה את ההסתמכות על גילו הכרונולוגי של האסיר כפרמטר רלבנטי לסוגיה. הנושא הרלבנטי הוא מסוכנותו של האסיר, ובנסיבות המקרה, לאור מכלול המידע שנמסר אודות האסיר, נמצא כי הוא עדיין עלול להוות סיכון ישיר לשלום הציבור.
המסר הוא ברור: זה לא הגיל - זה האסיר !

על יום הזקן הבינלאומי

יום הזקן הבינלאומי מצויין כל שנה בראשון לאוקטובר. בכל רחבי העולם מתקיימים כנסים ואירועים לציון יום זה, אשר במסגרתו מכבדים את מקומם ומעמדם של הזקנים בחברה.
הציון של "יום הזקן הבינלאומי" - נקבע במסגרת החלטה של עצרת האומות המאוחדות 45/106 מיום 14 בדצמבר 1990. ההחלטה להקדיש יום ייחודי למען הזקנים היתה חלק ממימוש "תוכנית וינה לפעולה בתחום הזיקנה" שאומצה בשנת 1982 במסגרת הכינוס העולמי בתחום הזיקנה.
יצויין כי מאז, התקיים כבר הכינוס העולמי השני בתחום הזיקנה, בשנת 2002 במדריד, שם הוכנה תוכנית מעודכנת ומקיפה הרבה יותר.
באופן מפתיע, למרות הכינוסים הבינלאומיים אודות הזיקנה, הצהרות ביחס לזכויות הזקנים - עד היום טרם הוכנה אמנה בינלאומית מחייבת בתחום זכויות הזקנים.
בשנים האחרונות, גם בישראל מציינים את יום הזקן הבינלאומי, אבל הואיל ולרב הוא "נופל" על תקופת החגים, הוא "נחגג" בפועל, כמו שאומרים: "אחרי החגים" . . .

המרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים

סיכום חודש למרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים - כפי שדווח על ידי דוברת המשרד לענייני גימלאים:

במהלך חודש הפעילות הראשון, מאז נחנך המרכז, פנו יותר מ-32 אלף גמלאים ובני משפחותיהם במגוון של תחומים למרכז הארצי (הגימלאפון), שמספרו 8840*.

המשרד לענייני גמלאים הקים ב 11.07.2008 את המרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים. אנשי המרכז קיבלו עד כה מספר שיא של יותר מ-32 אלף פניות של גמלאים ושל בני משפחותיהם. פעילי המרכז נתנו מענה לפניות של גמלאים ובני משפחותיהם, היפנו אותם למומחים וליועצים מקצועיים וליוו את הפונים עד לקבלת התשובה.

בעצם מעל ל-40% מהפניות כבר נענו וטופלו.

נתון חשוב נוסף הוא שכ-54% מהפונים היו דוברי רוסית (17,831 פניות).הפניות למרכז התקבלו באמצעות: טלפון, פקס, דואר ודואר אלקטרוני. לב המרכז היה המוקד הטלפוני, אשר נתן מענה ב-5 שפות (עברית, ערבית, אנגלית, אמהרית ורוסית) במספר *8840, בימים א'-ה', בין השעות: 08:00-20:00.

מעיבוד הנתונים שהגיעו במהלך חודש פעילותו של המרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים (נכון להיום) עולה:

* אנשי המרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים קיבלו עד כה 32,590 פניות.

* מפילוח הפונים עולה כי מעל ל-54% מהפונים היו דוברי רוסית (17,831 פניות).

* נעשה קמפיין הסברה ברדיו ובעיתונות בשפה הערבית ובכל זאת ישנו מספר פונים בשפה זו 0.3% מהפניות.

* למרות הכמות הרבה הסתיים הטיפול הראשוני ב- 13,490 פניות, כ-40% מהפניות שהתקבלו.

* בפילוח על פי נושאים של הפניות שטופלו עולה כי קרוב ל-38% מהפניות שטופלו הגיעו מניצולי שואה או בני משפחותיהם, בנוגע לזכויותיהם. 12% עסקו בנושא זכויות וקצבאות של ביטוח לאומי וכמעט 1 מכל 10 גמלאים שטופלו פנה בנושא הפיננסי, בעיקר לגבי עמלות הבנקים ולגבי הפנסיה.

* במהלך חודש אפריל הקים המשרד לענייני גמלאים את המוקד למאבק באלימות כלפי זקנים, בעקבות הנתונים הגבוהים של אלימות וריבוי מקרי תקיפה כלפי זקנים. בתוך כחודש הגיעו אלפי פניות למוקד. בחודש הפעילות הראשון של המרכז הארצי למיצוי זכויות גמלאים הוגדר כי פניות בנושא אלימות יהיו בעדיפות עליונה מבחינת הטיפול. בשלב זה ניכרת ירידה חדה בפניות בנושא אלימות כלפי זקנים, כשעד כה הגיעו כמה עשרות פניות בלבדבנושא, כשמתוכם כבר טופלו 34 פניות.

על גזירות וקיצוצים - חוק ההסדרים לשנת 2009

לפני מספר שבועות הגיש משרד האוצר את מסמך העקרונות לקראת הכנת תקציב שנת 2009 וחוק ההסדרים הנלווה לו.
במסמך זה נכללה שורה ארוכה של פגיעות קשות ביותר בציבור הגימלאים, לרבות שינוי מהותי במבנה קצבאות הזיקנה (במקום קצבאות זיקנה הנתונות באופן אוניברסלי וללא מבחן הכנסה - מעבר למבחן הכנסה לכל זקן עד לגיל 85 !!!); דחיית העלאת קיצבת הזיקנה בניגוד להחלטת הממשלה, הפחתת קצבת השאירים על ידי השוואת זכויות האלמנה והאלמן - אבל לכיוון הנמוך מבין השניים, ועוד גזירות רבות אחרות.
באופן לא מפתיע, רבות מהגזירות בוטלו במסגרת הדיון בממשלה אודות התקציב - אבל, גם אחרי הדיון בממשלה, נותרו מספר גזירות מהותיות במסגרת התוכנית הממשלתית.
במסגרת זו, לדוגמא, נותרה בעינה התוכנית לפגוע בגמלאות הסיעוד באופן שבניגוד למצב כיום שבו מי שהנכסתו עולה על 75% מהשכר הממוצע במשק יהיה זכאי לגימלת הסיעוד, בעקבות המצב המוצע ינוכה מאדם שכזה סך של 4.5% על כל 180 ש"ח ליחיד או 270 ש"ח לזוג, דבר שבפועל יפחית את שיעור הזכאות לסיוע ביתי, בעיקר לבני מעמד הביניים; כך לדוגמא, נותרה בעינה הקביעה כי שיפוי המדינה בגין הענקת ההנחה בארנונה לזקנים יבוטל - דבר שיטיל ספק ביחס ליכולתן של רשויות מקומיות עניות להעניק הנחות בארנונה לזקנים.
פעולות משרד האוצר והגזירות המוטלות על אוכלוסיית הזקנים במציאות שבה אוכלוסייה זו עדיין סובלת מעוני ומצוקה בשיעורים גבוהיים היא פשוט בלתי נסבלת וראוי להילחם בה בכל דרך אפשרית.

חוברת זכויות אסירים זקנים

עמותת המשפט בשירות הזיקנה הוציאה לאור את : "חוברת הזכויות לאסירים זקנים ומבוגרים" החוברת נכתבה על ידי העמותה תוך שיתוף פעולה עם הסניגוריה הציבורית והרשות לשיקום האסיר, ובמימון ועדת העיזבונות והקרן החדשה לישראל.
החוברת מפרטת, בצורה פשוטה ובהירה, על אפשרויות לשחרור מוקדם ממאסר (חנינה, שחרור על תנאי, שחרור מטעמים רפואיים, אופן הערעור על החלטות ועדות השחרורים ועוד) והן בתכנון משפטי בזיקנה (צוואות וירושות, הימנעות מטיפול רפואי מאריך חיים ועוד).
בנוסף להסברים, בחוברת מצויים דוגמאות וטפסים לבקשות השונות שכל אסיר יכול לערוך גם בין כתלי הכלא.
החוברת תופץ בקרב האסירים באמצעות הרשות לשיקום האסיר בבתי הכלא השונים בארץ.
החוברת מפורסמת במלואה גם באתר הבית של העמותה - www.elderlaw.org.il

האם לאשר נישואין של קטינים בגלל אימא נוטה למות?

בשאלה מעניינת זו דן לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 6980/08). המסגרת המשפטית היתה בקשה של נערה בת 16 להינשא – כל זאת בניגוד לחוק גיל הנישואין התש"י-1950, הקובע כי גיל הנישואין המינימאלי הוא 17, אלא אם כן בית המשפט אישר בנסיבות מיוחדות לנער/ה בני 16 ומעלה להינשא.
הנסיבות המיוחדות שבגינן התבקש ההיתר במקרה זה היתה העובדה שאמו של החתן המיועד (שהוא בעצמו בן 28) חלתה בתקופה האחרונה במחלה קשה, היא עוברת סדרת טיפולים סבוכים וקשים, וסיכויי החלמתה קטנים. לפיכך, הואיל וימי האם ספורים, מבקשים לאפשר לה לחתן את בנה עוד בחייה.
בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע אין בנסיבות העניין כל נימוק הנוגע לטובת הקטינה: מדובר בנערה מבית חם ותומך, ממשפחה נורמטיבית, אשר גם בעלה המיועד הוא ממשפחה נורמטיבית. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי הנסיבה – כלומר, המחלה של אדם שלישי (במקרה זה, אימו של החתן המיועד), כל עוד אינה קשורה ב"טובת הקטינה", איננה יכולה להיות עילה חוקית להצדיק את הסטיה מהכלל המשפטי הקבוע בחוק ולפיו הגיל המינימאלי לנישואין הוא 17.
גישת בית המשפט מעוררת שאלות מעניינות: האם "טובת הקטינה" – איננה חובקת בתוכה גם מעגלי תמיכה משפחתיים נוספים? האם אינטרסים של הורים חולים ומזדקנים אינם כלולים במושג "טובת הילד"? והאם גישת בית המשפט איננה משקפת גישה צרה ואטומיסטית מידי של המושג "זכות"?

על ההצגה "גילה" - מאת גלית ליס

הפעם לכאורה אני הולך לכתוב אודות הצגה שאיננה נוגעת במישרין לנושא המשפט והזיקנה.
מדובר על הצגה מדהימה בשם "גילה" - מאת גלית ליס. מדובר בהצגה בהשתתפות "שורה של נשים עוצמתיות בחיוניותן, ובגרותן" היוצאות לחפש את טעם החיים. זוהי יצירה המשלבת בצורה מרשימה היבטים של תנועה, וידיאו, משחק, מוסיקה, הומור וסיפורי חיים. אכן, מדובר במופע מרגש הנוגע במישרין בסוגיות של הגדרת הזיקנה וההזדקנות.
המשתתפות - כולן מנהיגות בתחומן - כוללות את: מירי לרמן-באר, מרים גבריאלי, רות בן-ישראל, רות גלר, רינה רון, ותלמה דים.
כאמור, הגם שאין ההצגה עוסקת במישרין בתחום המשפט והזיקנה - בעקיפין היא קשורה לכך: מדובר על הצגה שלמעשה מחזקת את הטיעון כי הדרך להתמודד נגד גילנות ואפליית זקנים היא באמצעות מאבק, עמידה על זכויות, ואי-ויתור לעצמינו ולחברה. לפיכך, ההצגה משתלבת היטב עם המסר של תחום המשפט והזיקנה ככלי נוסף בהפיכה להחזרת הכבוד העצמי לזקנים בחברה הישראלית.
מומלץ !!!!
למי שמעוניין ביותר פרטים - מוזמן ליצור קשר עם היוצרת גלית ליס: galit.liss@gmail.com

עתירה נגד המשרד לענייני גימלאים

עמותת המשפט בשירות הזיקנה הגישה בימים אלו עתירה לבג"צ (עתירה הידוע כ: בג"צ 5685/08) נגד המשרד לענייני גימלאים בעניין אופן חלוקת התמיכות הכספיות אותן הוא מעניק.
לפני מספר חודשים פרסם המשרד לענייני גימלאים "קול קורא" להגשת בקשות לקבלת תמיכות כספיות לעמותות וארגונים המעניקים שירותים לזקנים. מבחני התמיכה לחלוקת הכספים כפי שעוצבו על ידי המשרד דורשים כי ארגונים המקיימים פעילות עבור גימלאים יעניקו בו זמנית מספר רב של שירותים מסוגים שונים תרבות, רווחה, רפואה והטבות כספיות. מבחני התמיכה נוסחו באופן המעניק תמיכה כספית לארגונים המספקים במקביל מספר שירותים הכוללים שירותים רפואיים או חברתיים כגון הלוואות בתנאים מיטיבים, לחצני מצוקה ופעילות חברתית תרבותית. הפועל היוצא של הנחיות אלה הוא שארגונים העוסקים אך ורק בפעילות סינגור, מתן מידע בדבר זכויות, והענקת ייעוץ וייצוג משפטי בחינם לזקנים – אינם זכאים לקבל את תמיכת המשרד לענייני גימלאים.
לטענת עמותת המשפט בשירות הזיקנה – מצב דברים זה הינו בלתי סביר ולא חוקי. הדרישה לפיה הארגון צריך לפעול במגוון תחומים אינה מוצדקת שכן היא שוללת את התמיכה הכספית מארגונים כדוגמת העותרת המתמחים במתן מידע וייעוץ משפטי ופועלים לשינוי מעמדם של ציבור הזקנים בכללותו.
מדובר בחלוקת כספים לא שוויוניות ולא סבירה באופן קיצוני כיוון שהיא סוגרת את הדלת באופן שיטתי בפני אירגוני סינגור, העונים באופן מהותי על מטרות הענקת התמיכה והיא קיום פעילות עבור גימלאים ומפלה אותם לעומת גופים אחרים המעניקים שירותים לזקנים.
יתרה מכך, המציאות העובדתית והאמפירית בשטח מלמדת, כי זקנים סובלים מחולשה חברתית במובן זה שקולם אינו נשמע. ממחקרים ומאמרים שפורסמו בשנים האחרונות בעניין זה כגון : א. יקוביץ וי. קטן, עמותות למען הזקן בישראל – מאפיינים ניהוליים וארגוניים. ב"ש ( 2003), ו- הפוליטיקה של הזיקנה, יצחק בריק (עורך) הוצאת הקיבוץ המאוחד ואש"ל ת"א 2002, עולה כי חולשתם החברתית של הזקנים נעוצה בין היתר במיעוט ארגונים חוץ-ממשלתיים העוסקים בסינגור משפטי המאמצים אסטרטגיה של העצמה ושינוי.
לטענת עמותת המשפט בשירות הזיקנה, המשרד לענייני גימלאים שהוקם על ידי נבחרי ציבור הגימלאים, ראוי שיקיים הבטחתו לבוחריו, יתמוך ויעודד ארגונים לשינוי חברתי כדי ליצור שינוי אמיתי בזכויותיהם של הזקנים בישראל.

דוח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה

בימים אלה פורסם דוח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה.

הועדה בראשות כב' השופטת (בדימוס) דליה דורנר, וכן פרופ' צבי איזיקוביץ ופרופ' עומר מואב, כתבו דוח מפורט הסוקר את מכלול זכויותיהם של ניצולי השואה, תוך שהם מצביעים על כשלים ובעיות משמעותיות במצב הדברים הקיים כיום במשפט הישראלי.

דוח חשוב זה נותן סקירה מקיפה אודות ההתפתחות ההסטורית של השירותים והזכויות המוענקים בישראל לניצולי השואה. הדוח מצביע על מספר עובדות חשובות, בין היתר על כך שאחת הבעיות הקשות של ניצולי שואה היא חוסר מיצוי זכויותיהם החוקיות אשר הינו תוצר לא רק של ריבוי ההסדרים החוקיים והמורכבות שלהם, אלא גם בגלל חסמים וקשיים ביורוקרטיים שהגופים שהיו אמורים לטפל ולדאוג להם - הערימו על ניצולי השואה בפועל.

כמובן שהאתגר היום הוא להבטיח כי המלצות הדוח בהקשרם המשפטי והכלכלי ייושמו ויופעלו - ולא נגיע למצב שבו דוח חשוב זה ימצא את סופו כמו דוחות אחרים שמעלים אבק אך לא מיושמים

פנסיית השאירים של אלמנים ואלמנות

צדק נעשה לפני כשבוע, עת בית המשפט העליון פסק כי תקנוני קרנות הפנסיה הותיקות, אשר כללו אבחנה בשיעורי פנסיית השאירים בין אלמנים ואלמנות - באופן שפנסיית השאירים של אלמנים היתה בשיעור של כ- 20% מהשכר הקובע של האישה, שיעור שהינו מחצית מהשיעור של פנסיית השאירים של אלמנות (כלומר, 40% מהשכר הקובע של הגבר) - הינם בלתי חוקיים (בג"צ 4948/03; בג"צ 2911/05).
בית המשפט העליון קיבל את הכרעת בית הדין הארצי לעבודה אשר פסק בפרשה הידועה כפרשת אורי פידלמן כי קביעה של שיעורי פנסיית שאירים שונה לגברים ולנשים הינה אפליה פסולה, במיוחד בהתחשב בעובדה ששיעור דמי הגמולים שמפרישות הנשים והמעבידים שלהן, זהה לזה שמפרישים עובדים גברים ומעבידיהם.
מדובר בהחלטה חשובה אשר ביטלה אבחנה אנכרוניסטית נוספת בין גברים ונשים בתחום הפנסיוני והביטחון הסוציאלי בזיקנה.
נותר כעת גם לבטל את הפערים בגילאי הפרישה המוקדמים בין גברים ונשים - ולהביא להאחדה מוחלטת וזהה של זכויות הנשים והגברים בתחום הפנסיוני.

זיקנתם של הקיבוצניקים ותופעת שיוך הנכסים

התנועה הקיבוצית הבטיחה בראשית דרכה לכל חבריה - זיקנה של כבוד.
עם השנים, ובעקבות משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, הסתבר כי לא תמיד התנועה הקיבוצית הצליחה לעמוד בהבטחתה.
בשנים האחרונות, יחד עם התגברות מגמות ההפרטה בתנועה הקיבוצית, חברי קיבוצים מזדקנים, ובני משפחותיהם שלרב כבר אינם קיבוצניקים, החלו לדאוג לזכויותיהם הכלכליות, ובמיוחד זכותם להוריש לילדיהם, את מקצת הזכויות שצברו לאורך השנים.
התופעה התפתחה במיוחד עם שינוי ההסדר החוקי שאיפשר לקיבוצים להחליט לעשות מה שידוע כ"שיוך נכסים": רישום הזכויות על דירות המגורים על שם חברי הקיבוץ.
זה מקרוב ניתן פסק דין מעניין בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 819/2006, בפני כב' השופטת וילנר), בעניינה של זהבה רתם נ. קיבוץ שדות ים. אימה של התובעת היתה אחת ממיסדות קיבוץ שדות ים. התובעת הינה היורשת היחידה של אימה. כבר בשנת 2002 התקבלה באסיפה של הקיבוץ החלטה עקרונית ביחס לשיוך דירות המגורים לחברי הקיבוץ. בפועל, הליך רישום הזכויות טרם הסתיים - ואימה של התובעת נפטרה בטרם נרשמה דירת המגורים על שמה.
התובעת הגישה תביעה נגד הקיבוץ בכדי לקבל את הזכויות הקנייניות בדירת אימה. הקיבוץ מצידו דחה את התביעה, ואף שיכן חברים אחרים בדירת האם.
בית המשפט מצידו - דחה את תביעת הבת, תוך שהוא קובע כי כל עוד לא בוצע בפועל רישום הזכויות בדירות על שם החברים - אין לבת שום זכויות. יחד עם זאת, בבוא היום - אם וכאשר יוקצו הזכויות בדירות לחברי הקיבוץ - רק אז תוכל הבת לתבוע את הקיבוץ.
באופן מצער אם כך, אחת ממיסדות הקיבוץ לא הצליחה להוריש לביתה זכויות רכושיות כלשהן.

על תרומת הגופה למדע

למי שהיה ספק בחשיבות התכנון מראש ועיגון הרצונות של היחיד במסגרת משפטית מחייבת - בא סיפורה של גב' ציפורה כרמלי וחזר וחיזק את הצורך לא להשאיר דברים שחשובים לנו - ללא תכנון מראש.
גב' כרמלי ביקשה לפני מותה כי גופתה תעבור לאוניברסיטת תל אביב - כתרומה למען המדע.
ואולם, לאחר מותה, בעוד שביתה ביקשה למלא את בקשתה ורצונה, פנה בנה לארגון זק"א והחל לנהל מאבק משפטי לקבור את אימו תוך הפרת בקשתה ורצונה.
כפי שדווח ב- YNET בית המשפט דחה את דרישת הבן וקבע כי יש לכבד את רצונה של גב' כרמלי.
אין ספק כי אילולי הביעה גב' כרמלי את רצונה הברור לפני מותה לא ניתן היה לכבד את רצונה.
לפיכך, כל מי שחשוב לו להסדיר לא רק את סידורי לוויתו, תרומת איבריו, או תרומת גופו לאחר מותו - אלא גם כל מי שחשוב לו להסדיר ולקבוע מראש כיצד יטופל בשלבים הסופיים לחייו בעת היותו לא כשיר - מוטב לו להכין מראש את המסמכים המשפטיים שיבטיחו את קיום רצונו - בעוד מועד.

על צוואה באינטרנט

השינויים הטכנולוגיים מביאים עימם לבתי המשפט שאלות משפטיות מעניינות. זה מקרוב ניתנה החלטה על ידי הרשם לענייני צוואות (הרשם יוסף זילביגר, תיק מס' 104555) בשאלה המשפטית האם מסמך שהודפס דרך האינטרנט הוא צוואה כדין. אחת מצורות הצוואה המוכרות היא צוואה בכתב. הפונה ביקש לפסוק כי "בכתב" המשמעות גם בכל דרך אחרת – לרבות גם כתיבתה במחשב ושליחתה באינטרנט.
הרשם דחה את הבקשה תוך קביעה כי כאשר מדובר ב"צוואה בכתב" (בשונה מצוואה בפני עדים או בפני רשות) מדובר על כתב יד דווקא. ולפיכך, הגם שכותרת המסמך היתה "צוואה" שייתכן ומביעה את רצונו, לא ניתן מבחינה חוקית לאשר את הצוואה שכן אינה עומדת בדרישות הצורניות הבסיסיות הנדרשות על פי החוק.
פסיקה זו מצטרפת לפסיקות נוספות אשר דחו, לדוגמא, צוואה אשר הוקלטה בקלטת וידאו. ברוח דברים דומה גם ניתן להניח שהקלטה של צוואה ב- You Tube גם היא לא תחשב כצוואה תקיפה.
אכן ההחלטה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם הפסיקות הקודמות של בתי המשפט. השאלה הנשאלת היא האם לא הגיעה העת לשקול התאמת החוק למציאות הטכנולוגית המשתנה?

חובת האפוטרופוס הכללי

רבות כבר נכתב על הקלות הבלתי נסבלת שבה ממנים אפוטרופסים על קשישים בישראל. אחת הבעיות המוכרות בתחום היא לא זו בלבד שבקלות יתרה ממנים אפוטרופוס על אדם זקן, אלא שלאחר המינוי, רמת המעקב ,הפיקוח וההכשרה היא מינימאלית.
בימים אלה ניתן פסק דין מעניין בסוגיית האחריות המשפטית של האפוטרופוס הכללי על אפוטרופסים (ת.א. 5308/05 בית משפט השלום בירושלים, השופט אברהם רובין, בענין פריד יהודה ואח' נ. האפוטרופוס הכללי). סיפור המעשה נוגע לאח ואחות ששימשו כאפוטרופסים על קרובת משפחתם ששהתה בבית אבות בחיפה.
במסגרת תפקידם כאפוטרופסים, אישרו מתן טיפולים הוליסטיים, בשווי כספי ניכר, ודיווחו על כך בדיווח השנתי לאפוטרופוס הכללי. רק בדיעבד, הודיע להם האפוטרופוס הכללי כי עליהם לקבל אישור בית המשפט להוצאה, ולאחר שבדיעבד, בית המשפט לענייני משפחה לא אישר את ההוצאה וחייב את האפוטרופסים להשיב הכספים - תבעו האפוטרופסים את האפוטרופוס הכללי.
חשיבות פסק הדין בעניינו היא כי בית המשפט קבע כי אכן האפוטרופוס הכללי חב חובת זהירות כלפי אפוטרופסים. כדברי בית המשפט, תפקידו של האפוטרופוס הכללי היא לא רק לפקח על האפוטרופסים אלא להנחות, להכווין, ולהדריך את האפוטרופסים. במקרה דנן, האפוטרופוס הכללי התרשל בתפקידו שעה שבעת הגשת הפרטה על ידי האפוטרופסים לא התריע בפניהם שהם נוהגים שלא כראוי. הגם שבסופו של יום בית המשפט קבע כי גם לתובעים היה "אשם תורם" בשיעור משמעותי - עצם ההכרה באחריות האפוטרופוס הכללי היא תקדימית וחשובה.

על שריפת גופות

ילדה קטינה הלכה לעולמה. הוריה מבקשים לשרוף את גופתה. הדבר נודע לחברת הקדישא וזו מזדרזת לרוץ לבית המשפט ולהגיש את התנגדותה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא גדעון גינת) (בש"א 6082/08) דחה את התנגדות חברת הקדישא. קובע בית המשפט כך: "החלטות בקשר לטיפול בגופתו של נפטר צריכות להתקבל ע"י החוג המשפחתי המצומצם של בן הזוג, ילד, הורה, אח ואחות. רק לאלה מעמד בנושא האמור. בעניינו, החוג המשפחתי המצומצם של המנוחה, החליט בנושא אופן הטיפול בגופה ואין הוראה בדין המאפשרת לבית המשפט להתערב בהחלטה זו." בעקבות החלטה זו המשפחה הגשימה את רצונה ושרפה את גופת הבת.
יש בכך מסר שיפוטי רחב יותר: זכותינו לבחור לעצב את הליכי הקבורה שלנו, ובהנחה שהמשפחה הקרובה לנו תכבד את רצוננו, אנו גם יכולים לבקש מראש ולהבטיח כי גופתינו תישרף ולא תיקבר - אם כך אנו רוצים וכך אנו מעדיפים.
למרות שבאופן אישי טקס הקבורה היהודי והתפיסה הבסיסית של "מעפר באת ואל עפר תשוב" נראה לי מאוד - עדיין אני סבור כי זכותו של כל אדם לבחור, אם הוא רוצה בכך, שגופתו תישרף.

על מוות מוחי

על חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008
מתי נקבע מותו של אדם? האם כאשר ליבו חדל לפעום והדם מפסיק לזרום בעורקיו? או האם כאשר מוחו "מת" וכל הפעילות העצבית במוח מפסיקה לתפקד? דילמה מוסרית-חוקית זו העסיקה מומחים, אנשי דת, וחולים במשך שנים רבות.
זה מקרוב נחקק בכנסת חוק מוות מוחי-נשימתי. מטרת החוק היא להסדיר את קביעת מועד מותו של אדם מבחינה חוקית ומוסרית. הסיבה שהחוק בא לעולם היא לא רק הצורך להגדיר באופן ברור מתי אדם נחשב כ"מת" בעידן של טכנולוגיה רפואית מודרנית אשר מאפשרת להחזיק אדם ב"חיים" באמצעות טכנולוגיות רפואיות מתקדמות – זאת למרות בכל מצב טבעי אחר גופו של האדם היה "מת", אלא הדבר נדרש מבחינה חוקית כדי להקל על אנשים בעלי אמונה דתית להסכים לתרום איברי גוף להשתלה אצל חולים אחרים, ולמנוע מצב שבו למעשה יחישו את "מותם" של אנשים כדי לאפשר לתרום את איברי גופם החיוניים לאחרים.
החוק קובע שמועד מותו של אדם הוא אחת משתיים: או מועד מותו ה"מוחי-נשימתי" או מועד מותו ה"לבבי-נשימתי".
מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע אך ורק על ידי שני רופאים מוסמכים, שמה שמייחד אותם הוא לא רק שהם מומחים בתחומים, אלא שהם ניטרליים במובן זה שהם אינם עוסקים בהשתלות איברים ואינם מעורבים ישירות בטיפול במטופל.
יתרה מכך, מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע רק כאשר הסיבה הרפואית להפסקת תפקוד המוח ידועה וברורה, קיימת הוכחה קלינית להפסקה מוחלטת של נשימה עצמונית, וקיימת הוכחה קלינית ומכשירנית כי יש הפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח, לרבות תפקוד גזע המוח.
קביעה חשובה נוספת שהחוק מעגן היא חובת הרופאים ליידע בני משפחה של המטופל כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וכי מוטלת עליהם החובה לשמוע דעת בני המשפחה בדבר רצון המטופל בעניין, וכן ליידע אותם בדבר אפשרותם להתייעץ עם אנשי מקצוע טיפוליים בנדון.
לבסוף, החוק גם קובע כי למרות האמור בחוק, במידה והקביעה אודות מוות מוחי-נשימתי מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.

על הדרתם של מבוגרים וזקנים משוק העבודה הישראלי

אם למשהו היה ספק בהיקף תופעת הגילנות בחברה הישראלית, ובעובדה ששוק העבודה הישראלי מאופיין באפליה והדרה של עובדים מבוגרים וזקנים, בא המאמר היום בעיתון הארץ, ושב וממחיש את היקף התופעה. להלן ציטוט קצר מהמאמר:

"שמעון ליברמן עבד בהנהלה הראשית בבנק הפועלים, ובעיצומו של קורס מטעם הבנק, לפני חמש שנים, קיבל הודעה כי הוא מתבקש לפרוש "ברצון" מעבודתו. הוא היה אז בן 52, ובאמתחתו תארים בכלכלה, חשבונאות וניתוח מערכות; הוא אף זכה בפרס קפלן על פיתוח מערכת ניהול. ליברמן אהב את עבודתו ולא חשב לעשות שינוי בחייו. בכל זאת, הוא חתם על הסכמתו לעזוב וקיבל פיצויים. לדבריו, לא נותרה בידיו ברירה. כדי לרכך את עזיבתו, הוא הוזמן להשתתף בסדנה שהעבירה חברת ייעוץ פנסיוני ותעסוקתי ששכר הבנק לעוזבים. נאמר בה, בין היתר, כי "הפרישה היא הזדמנות למימוש עצמי". ליברמן, שביקש להמשיך ולפרנס את משפחתו ולשמור על רמת החיים שהורגל לה, היה צריך כעת לפלס את דרכו מחדש בשוק העבודה. "שלחתי 5,000 קורות חיים, אני לא מגזים", הוא אומר, "ובמקביל הוצאתי רישיון לייעוץ השקעות וייעוץ פנסיוני, אך לא זומנתי אפילו לראיונות". בהדרגה הבין שאינו יכול להסתמך על השוק, שהפלה אותו עקב גילו, ועבר לעבוד כעצמאי בפרויקטים."

חשאלה הנשאלת היא כמובן כיצד ניתן להתמודד עם תופעה זו? התשובה לדעתי נעוצה רק בשילוב של חינוך,הסברה, והפעלה אקטיבית ופעילה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

זקנים, קשישים ועניים

היום התפרסם בעיתונות כי דוח חדש של בנק ישראל מלמד כי שיעור העניים בקרב זקנים בני 65 ומעלה בישראל הגיע ל- 24.3% וההסתברות של משפחה שבראשה עומד קשיש להיות עניה היא יותר מכפולה מזו של משפחה אחרת.
הקשר בין זיקנה ובין עוני בישראל ידוע ומוכר זה מכבר. גם הפתרונות לבעיה - כלומר, העלאה מהותית של שיעור קצבת הזיקנה - מוכרים וידועים. האמת ניתנת להיאמר כי גם מפלגת הגימלאים, חרתה על דיגלה להעלות את קצבת הזיקנה, ולהחזיר את הצמדה לשכר הממוצע במשק.
בפועל, עד היום הכזיבה מפלגת הגימלאים בנדון. במקום לחתור להעלות את קצבת הזיקנה הבסיסית על שיעור אוניברסלי, הסתפקה עד היום מפלגת הגימלאים בביטול הקיצוץ שנעשה בעבר, והתמקדות בהעלאת הגמלאות הסלקטיביות, כלומר, הבטחת הכנסה.
הדוח של בנק ישראל חוזר ומדגיש כי הפתרון לבעיית העוני בקרב הזקנים בישראל הוא מוכר ויודע: יש להעלות את שיעור קצבת הזיקנה האוניברסיטת באופן שיקנה רמת חיים מינימאלית, מעבר לקו המינימום, לכלל הזקנים בישראל, ללא כל צורך במבחנים סלקטיביים. כל בחירה בהתמקדות בפתרונות סלקטיביים ימשיכו להבטיח היקפי עוני משמעותיים בקרב הזקנים, וזאת בשל הסטיגמה, והחסמים במינהליים העומדים בפני כל מי שמנסה לממש את זכויותיו במסלול הסלקטיבי.
אין אלא לקוות כי מפלגת הגימלאים תמלא את הבטחתה בתחום זה, ותילחם באופן אפקטיבי להעלאת שיעור קצבת הזיקנה האוניברסלית, ולהחזיר את הצמדתה לשכר הממוצע במשק.

על מהגרי עבודה בתחום הסיעוד לקשישים

דף מידע שהופץ בחודש האחרון על ידי קו לעובד מעורר מחשבות רבות – ונוגות – אודות תעשיית מהגרי העבודה בתחום הסיעוד בישראל. על פי הדוח, כמיליארד שקלים שנה, רובם ככולם בכסף "שחור", נגזלים על ידי אזרחים ישראלים מידי מהגרי העבודה המגיעים לארץ באופן חוקי.
לדברי קו לעובד, המרויחים הגדולים הם בעלי חברות התיווך (חברות כוח האדם וחברות הסיעוד), המקבלים בממוצע כ- 65% מן התשלום שנותן העובד במדינת מוצאו תמורת הזכות לעבוד בישראל בהיתר.
הבעיות הללו הן חמורות במיוחד בתחום הסיעוד של הקשישים. כך לדוגמא, משרד הפנים הצהיר אמנם כי נמצאים בארץ כ- 10,000 מהגרי עבודה מחוסרי מעסיק בענף הסיעוד, אך למרות זאת הוא מאפשר כניסה של עשרות אלפי עובדים חדשים מידי שנה.
במילים אחרות – לממשלה, למתווכים, ולמעסיקים - יש אינטרס כלכלי לעודד את הסחר במהגרי עבודה.
השאלה הנשאלת היא מה האינטרס של הקשישים הסיעודיים? התשובה היא כי האינטרס שלהם הוא לקבל שירות מקצועי, אמין ונאמן. טעות היא לחשוב כי האינטרס של הקשישים הוא לשלם בזול: תשלום בזול אולי חוסך כסף לזקנים – אבל הוא גורם לכך שהשירות שהם יקבלו יהיה טוב פחות, ובסופו של דבר יפגע בהם עצמם.
לפיכך, חשוב לראות במאבק לזכויות של מהגרי העבודה בתחום הסיעוד בקשישים כמאבק משותף של הזקנים ושל מהגרי העבודה – לזכויות עבודה הוגנות וראויות באופן שיבטיח גם למהגרי העבודה וגם לזקנים, שירות נאמן והגון.

ועוד על החמרת הענישה של תוקפי קשישים

בהמשך לרשימה הקודמת, להלן המשך פיתוח הטיעון.
בימים אלה אישרה הכנסת חקיקה אשר החמירה את הענישה של תוקפי זקנים. הביקורת הציבורית היחידה שזכתה להד ציבורי של ממש היתה דווקא קול של גב' אידה פוגל, קשישה אשר בעצמה נפלה קורבן לאלימות קשה ביותר, שטענה דווקא כי היה ראוי לקבוע ענישה חמורה אף יותר לתוקפי קשישים. השאלה הנשאלת היא הייתכן שהחקיקה שזה עתה אושרה לא רק שלא תיטיב את מצבם של הזקנים בישראל אלא דווקא תיפגע בהם?
כדי להבין מדוע יצירת חקיקה ייחודית להחמרת הענישה של מי שתוקף אדם מעל גיל 65 גורמת ליותר נזק לזקנים מאשר לתועלת, חשוב לזהות את הבעיה החברתית המרכזית ממנה סובלים זקנים בישראל: הבעייה איננה האלימות כלפי קשישים, שהיא בבחינת סימפטום בלבד, הבעייה היא הגילנות. גילנות, המושג העברי ל- ageism, מבטא מציאות חברתית ולפיה אנשים זקנים סובלים מהדרה ואפליה אך ורק בגלל גילם הכרונולוגי. הדוגמאות לכך במשפט הישראלי הן רבות: החל מחוק גיל פרישה המאפשר למעבידים לסיים העסקת עובדים רב בשל גילם הכרונולוגי, דרך הזכות לתמיכה בניידות הניתנת רק לנכים שנכותם התהוותה לפני הגיעם לגיל 65, וכלה בהסדרים בריאותיים השוללים תרופות או פרוצדורות רפואיות מאוכלוסיית הזקנים, רק בגלל היותם "זקנים" על פי גילם הכרונולוגי. דוגמאות ספורות אלה הן רק קצה קצהו של קרחון עצום של הסדרים משפטיים ה"שופטים" אדם רק בגלל גילו, ולא בגלל כישוריו או יכולתו.
ההבניה החברתית השלילית של הזיקנה, ותיוגו של אדם אך ורק בגלל גילו הכרונולוגי, היא היא ההשפלה הקשה ביותר של האוכלוסייה הזקנה. שלילת זכותו של אדם להתנדב למשמר האזרחי, למרות שהוא בריא, חזק ומעוניין להתנדב – רק בגלל שהוא בן 73 – היא לא רק משפילה, היא גם משדרת מסר חברתי רב עוצמה: מקומם של הזקנים איננו במעגלים החברתיים הפעילים והתורמים. מקומם הראוי של הזקנים על פי המסר החברתי בישראל הוא רק באחד משני מרחבי מחייה חברתיים: או על שפת הבריכה של דיור מוגן אקסקלוסיבי או במיטה בבית חולים סיעודי. הגילנות היא זו שמעצבת בסופו של דבר את דמותו של ה"קשיש" כאדם חלש, תלוי, וחסר ישע, שיכול לשמש כקורבן קל ונוח לעבריינים המחפשים טרף קל.
הדרך הנכונה לפיכך לשנות בצורה מהותית את מעמדם וזכויותיהם של הזקנים בישראל ולצמצם בסופו של דבר את העבריינות כלפיהם, היא לא להגביר את תדמית חולשתם אלא דווקא להיאבק בגילנות. לדוגמא, הפעלת מערכי האכיפה החוקיים למניעת אפליה מטעמי גיל של עובדים מבוגרים, יכולה למנוע את השפלתם והדרתם משוק העבודה הפעיל. לדוגמא, הקצאת משאבים כספיים וחברתיים לשינוי מיקומם החברתי האמיתי בישראל במסגרת הגדלה ראלית של קצבת הזיקנה והחזרת הצמדתה לשכר הממוצע במשק, מסוגלת אף היא להעניק לזקנים רבים אמצעים שכיום חסרים להם לשמור על כבודם. או לבסוף, הכללת האשפוז הסיעודי הממושך לסל שירותי הבריאות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יכולה למנוע השפלת זקנים רבים במבחני נזקקות ומיצובם בעימות בין דורי אל מול ילדיהם הבוגרים.
אבל כאמור, מדינת ישראל ומחוקקיה לא נקטו באף אחד מהצעדים המפורטים לעיל מסיבה פשוטה: הם כרוכים בהקצאת משאבים של ממש, בעוד שהגברת הענישה איננה כרוכה בהקצאת משאבים כלשהי. אך חמור מכך: הבחירה להתמקד בהחמרת הענישה, על אף שנעשתה בתום לב, מגדילה למעשה ומעצימה את דמותם השלילית של הקשישים: היא מקבעת את דמותם כזקוקים להגנת הציבור, כקבוצה שאינה מסוגלת להגן על עצמה התלויה בהגנה הפטרנליסטית של החקיקה הפלילית. חקיקה מסוג שכזה לא תועיל לזקנים ולא תצמצם את הפגיעה בהם. כל עוד הגילנות פושה בישראל, עבריינים ימשיכו לראות בזקנים טרף קל. חקיקה גילאית זו יוצרת אשליה של צדק, ולא צדק אמיתי. יתרה מכך - חומרת הענישה לא צריכה להיות פונקציה של גילו הכרונולוגי של הקורבן. אדם בן 58 יכול להיות נכה ותלותי באופן שהפגיעה בו תהיה קשה בהרבה מאדם בן 72, בריא וחזק.
לפיכך, באופן מצער, החקיקה החדשה רק תצטרף לחוקים אחרים המשמשים כיום כעלה תאנה לאי העשייה האמיתית בתחום המאבק לשינוי מעמדם ומצבם של הזקנים בחברה הישראלית - הוא המאבק בגילנות.

האם החמרת הענישה לתוקפי זקנים - היא הפתרון?

בימים אלה החליטה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לאשר לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק אשר תכילתה להחמיר את הענישה של תוקפי זקנים.
כפי שדווח על ידי העיתונאי שחר אילן, "ועדת חוקה חוק ומשפט אישרה הבוקר (שני) לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק להטלת עונש מאסר חובה על תוקפי קשישים. שופט שירצה להימנע ממאסר בפועל יצטרך לפרט בגזר הדין נימוקים מיוחדים לכך. הצעת החוק מהווה החמרה בענישה הקיימת, אך היא נסיגה גדולה מהצעת החוק המקורית של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), לפיה יוטלו עונשי מאסר חובה של 20 שנות מאסר על גורמי חבלה של ממש לקשישים, ו-10 שנות מאסר על תקיפת קשישים.החלטת הוועדה מיתנה את הצעת החוק של רותם כך שבוטלו עונשי החובה המוצעים, להוציא חובת מאסר כלשהו. נקבע שעונש המקסימום על תקיפת קשיש וגרימת חבלה של ממש יוגדל משלוש שנים היום לחמש שנים. עונש המקסימום על תקיפת קשיש וגרימת חבלה חמורה ישאר שבע שנים. לאחר דיון ממושך, החליטה הוועדה להשתמש במילה "זקן", ולא במילה "קשיש". "זקן" הוגדר כמי שגילו מעל 65. כדי לאלץ את רותם להתפשר קידם יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן ששון (קדימה), שורה של הצעות חוק מתונות יותר. רותם העדיף להסכים להחמרה המוצעת כדי לזכות בתמיכת הקואליציה. רותם בירך על החלטת הוועדה ואמר כי "החוק הוא בשורה חשובה לקשישים, והתרעה לתוקפים". ח"כ משה שרוני (גמלאים), שגם יזם הצעת חוק להחמרת הענישה על תוקפי קשישים, האשים את חברי הוועדה כי "על מצפונם תוטל העובדה שהקשישים ימשיכו להיות מטרה". יו"ר הוועדה, בן ששון, אמר שהוועדה העבירה מסר לתוקפי הקשישים, אך הגבירה את הענישה באופן מידתי."
השאלה הנשאלת היא האם זה המסלול החקיקתי הנכון והראוי? האם אין בחקיקה מסוג זה כדי להגביר את הבניה החברתית של הזקנים כחסרי ישע הזקוקים להגנת יתר? האם אין בחקיקה זו כדי לשמש עלה תאנה המכסה את כשלון המחוקקים בישראל לחוקק חוקים שיש בהם כדי לגרום שינוי מהותי וממשי במצבם ומעמדם של הזקנים בישראל (כדוגמת הגדלת קצבת הזיקנה הבסיסית באופן מהותי והחזרת הצמדתה לשכר הממוצע במשק)? האם אין זה סימלי שהכנסת מאמצת את הצעד החקיקתי שהעלות הכלכלית שלו היא שולית וזניחה ( שימו לב כי החמרת ענישה אינה מחייבת כל הקצאה תקציבית ייחודית או משמעותית נוספת לטובת הזקנים דווקא). ולבסוף, האם החמרת ענישה לכשלעצמה, ללא כל הליך ציבורי הסברתי נוסף, באמת תרתיע עבריינים מלתקוף זקנים? אני מטיל בכך ספק.

תחרות סרטים בנושא "כשאני אהיה בן 50"

ארגון הגימלאים האמריקאי ערך תחרות סירטונים בנושא "כשאהיה בן 50".

התחרות כיוונה לקשר את הדור הצעיר, המחובר לממשקים כדוגמת YouTube ומחובר רב שעות היממה לאינטרנט,צופה בוידיאו באינטרנט, ומקושר לרשתות חברתיות באינטרנט.

תוצאות התחרות - שהיתה תחרות נושאת פרסיםכספייים - נמצאים בקישור של כותרת רשימה זו.

התוצאות חלקן יפות ביותר ומומלצות, אם כי יש להודות שההקשר הוא מאוד אמריקאי (אבל, משקף את מה שעומד להתרחש בישראל במבט לפנים).

תהינו.

איסי

דוח העוני 2006/7 והקשישים בישראל

בימים אלה פורסם דוח העוני השנתי. בכל הנוגע לקשישים, קובע דוח העוני כדלקמן:

"ב- 2006/7 נרשמה עלייה בלתי צפויה בשיעור העוני בקרב קשישים: תחולת העוני בקרב קשישים עלתה מ- 21.5% ב- 2006 ל- 23.5% ב- 2006/7. בבדיקה מקיפה שנערכה מתברר כי מקור הירידה בהכנסה היחסית של הקשישים, על פי נתוני הסקר, הוא במרכיב ההכנסה מקצבאות (שכן יתר מרכיבי ההכנסה עלו בשיעור הדומה לעלייה ברמת החיים). ממצא זה עומד בניגוד למגמות הנצפות על פי הנתונים המנהליים שבידי הביטוח הלאומי"

מציאות זו היא קשה לא רק בגלל ששיעורי העוני בקרב הקשישים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם המערבי; מציאות זו קשה לא רק בגלל שעומדת בניגוד מוחלט להבטחה של מפלגת הגימלאים לחולל שינוי מהותי במצבם הכלכלי של הזקנים בישראל, אלא שבסופו של דבר היא תולדה של השינוי החקיקתי ששינה את שיטת ההצמדה של קצבאות הזיקנה. בעוד שעד תוכנית החירום הכלכלית של ראשית שנות האלפיים קצבאות הזיקנה שמרו על ערכן הריאלי על ידי הצמדן לשכר הממוצע במשק, הרי שמצב זה השתנה וכיום קצבאות הזיקנה צמודות למדד המחירים לצרכן - דבר המבטיח, על פני זמן, שחיקת ערכן הריאלי והגדלת שיעור העניים בקרב הזקנים.
הגיע העת - ופרסום הממצאים של דוח העוני הוא תיזמון טוב לשם כך - לפעול לשינוי שיטת ההצמדה של קצבאות הזיקנה ולהחזיר את הצמדתן לשכר הממוצע במשק - כל זאת גם לצד העלאת השיעור הבסיסי של קצבאות הזיקנה לערכים המאפשרים הלכה למעשה קיום בכבוד.

החוק וזכויות ביקור של סבים וסבתות: הלקח של פרשת טרוקסל

זכויות הביקור של סבים וסבתות צפה יותר ויותר על סדר היום הציבורי בישראל. הדבר נובע לא רק מהזדקנותה של החברה הישראלית, אלא בעיקר בשל שתי תופעות, שהאחת מהן היא כללית, והשניה יותר ייחודית לישראל. התופעה הכללית היא השינוי הדרמטי במבנה המסורתי של המשפחה. חלק משינוי זה נובע מהעלייה הניכרת בשיעור הגירושין, הגוררים בעקבותיהם, לעיתים, גם ניסיון לנתק את הקשר בין הנכדים ובין הורי בן או בת הזוג שנפרדו. חלק אחר מהתופעה נובע בריבוי מסגרות משפחתיות "חדשניות" כדוגמת חיים ללא מסגרת נישואין, חילופי זוגות תכופים, ועוד. התופעה השניה, היותר קונקרטית, נוגעת לתופעה שבמסגרת העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, היו לא מעט מקרים בהם ילדים קטנים הגיעו ארצה יחד עם סביהם וללא ההורים, או שבפועל, ההורים הפקידו את ילדיהם באחריות הסבים.

מציאות זו מעוררת שאלות משפטיות לא פשוטות. ככלל, ולמעט חריגים בודדים, החוק בישראל אינו מכיר ואינו מעניק מעמד משפטי מיוחד לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם. ככלל, החוק בישראל מעניק מעמד עליון למשפחה הגרעינית, ובמסגרת זו מעניק מעמד עליון לטובת הילד. במסגרת עקרונות אלה, מעמד הסבים נסוג לאחור, ואינו זוכה לעיגון משפטי ספציפי, וככל שקיימת הכרה בזכויות הסבים, הרי שהיא נגזרת של העקרונות הקודמים.
יחד עם זאת, בארצות שונות בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, התחוללו שינויים חוקיים מרחיקי לכת בעשור האחרון. באופן קונקרטי, נחקקו חוקים רבים המעגנים באופן חוקי את זכותם של סבים וסבתות להמשיך ולשמור על קשר עם נכדיהם, גם במקרים בהם ילדיהם נפרדו מבן או בת זוגם, וגם במקרה בו ההורה שעימו נמצאים הנכדים אינו מעוניין בהמשך הקשר בין ילדיו ובין הסבים.
חוקים אלה מעוררים שאלות חברתיות לא פשוטות: בידי מי צריכה להיות ההחלטה בדבר הקשר בין הנכדים ובין הסבים? האם הדבר נתון באופן בלעדי לסמכות ההורה הביולוגי? האם ראוי לכפות את הקשר בין הסבים ובין הנכדים גם בניגוד לרצון ההורים? האם נקודת המבט המשפטית צריכה להיות "זכויות הסבים" או שמא נקודת המוצא החוקית צריכה להיות "טובת הילד" או אולי "רצון ההורים"?

בישראל סוגיות אלה עדיין לא זכו למענה משפטי. יחד עם זאת, בארה"ב, הגיעו מספר מקרים לבתי המשפט העליונים של מדינות שונות. יש לזכור כי בכמעט כל מדינות ארה"ב ישנה חקיקה ספציפית ביחס לזכויות הביקור של סבים וסבתות כלפי נכדיהם, חלקם חוקים ספציפיים ביחס לסבים וסבתות, וחלקם חוקים כלליים יותר, הנוגעים לזכויות ביקור של קרובי משפחה נוספים. המקרה הבולט שהגיע לפסיקת בית המשפט העליון הפדרלי, התרחש בפרשת טרוקסל (Troxel v. Granville, 530 U.S. 57 (2000 .
בפרשת טרוקסל, המסגרת המשפטית היתה חוק של מדינת וושינגטון, אשר התיר לכל אדם ובכל עת, לפנות לבית משפט, ולבקש לקבל זכויות ביקור מבית המשפט – כאשר בית המשפט מוסמך מצידו להעניק זכויות ביקור שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד, שעימו מבקשים לשמור על קשר.
במקרה הקונקרטי, ג'ניפר וגרי טרוקסל פנו לבית המשפט בבקשה לקבל זכויות ביקור אצל הנכדות שלהן, איזבל ונטלי טרוקסל. טומי גרנוויל, האמא של שתי הילדות, אמנם לא התנגדה כי הסבים יבקרו את ביתן (נכדותיהן), אבל שינתה את היקף הביקורים. הרקע לכך נבע מהעובדה שבעבר טומי גרנוויל וברד טרוקסל (הבן של ג'ניפר וגרי טרוקסל) גרו יחדיו ביחס מספר שנים, ונולדו להן שתי הבנות. הם מעולם לא נישאו באופן רשמי. לאחר שנפרדו בשנת 1991, עבר הבן להתגורר אצל הוריו, ובסופי שבוע היה מביא את בנותיו לבית הוריו – וכך שמרו הסבים על קשר עם נכדותיהן. אבל בשנת 1993, התאבד ברד טרוקסל. לאחר שברד התאבד המשיכו הטרוקסלים לשמור על קשר עם נכדותיהן, עד שבשלב מסויים, הודיע להם טומי כי הם יוכלו לבקר את נכדותיהן רק פעם בחודש, לביקור קצר. בעקבות החלטה זו פנו בני הזוג טרוקסל לבית המשפט בבקשה לראות את נכדותיהן פעמיים בחודש לסוף שבוע, וכן לבלות איתן במשך שבועיים בחופשת הקיץ.
בית המשפט בערכאה הראשונה של מדינת וושינגטון נקט עמדת ביניים של מעין פשרה, והעניק לטרוקסלים זכות לראות את נכדותיהן במשך סוף שבוע אחד בכל חודש, וקבע כי הן ישהו איתם במשך שבוע בחופשת הקיץ, וכן יבלו איתם בימי ההולדת של הסבים. בכך הסיפור המשפטי רק התחיל: טומי טרוקסל ערערה על פסק הדין. יתרה מכך, בינתיים טומי טרוקסל גם התחתנה, ובעלה ה"חדש" נקט בהליכי אימוץ והפך להיות האב המאמץ של שתי הילדות.
כאשר הנושא הגיע לבית המשפט לערעורים של מדינת וושינגטון, זה מצידו קיבל את הערעור של טומי טרוקסל מטעמים משפטיים, וקבע כי לסבים אין מעמד חוקי לבקש זכויות ביקור כל עוד אין הליך משפטי תלוי ועומד יחס לשאלת החזקה בילדים. לפיכך, למעשה בית המשפט לערעורים דחה על הסף את תביעת הסבים בשל חוסר מעמד משפטי. הפעם היה זה תורם של הסבים להגיש ערעור לבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון. בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קיבל את הערעור בכל הנוגע לזכותם של הסבים להגיש בקשה לקבל זכויות ביקור גם בהעדר הליך משפטי הנוגע לסוגיית החזקה בילדים, אבל בסופו של דבר דחה את תביעת הסבים מסיבה אחרת לגמרי.
בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קבע כי החוק של מדינת וושינגטון, המעניק לכל אדם זכות לפנות בבקשה לקבל זכויות ביקור, ומאפשר לבית המשפט ליתן זכויות שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד – הוא בלתי חוקתי וסותר את החוקה האמריקאית. בית המשפט העליון התבונן על הסוגיה כולה דרך פרספקטיבה מאוד ברורה: זכויות ההורים. על פי עקרונות החוקה האמריקאית, להורים הטבעיים קיימת הזכות להחליט כיצד לגדל את ילדיהם – ואילו למדינה אין כל זכות להתערב בזכות טבעית זו, אלא אם כן ההורים "פוגעים" בילד, וגורמים לו נזק (harm). כל עוד המדינה לא מצליחה להוכיח כי ההורים גורמים לילדיהם נזק, אין למדינה זכות להתערב באופן שבו הם מחליטים לגדל את ילדיהם.
לפיכך, הואיל והחוק של מדינת וושינגטון לא דרש כל הוכחה מטעם המדינה להראות כי לילד נגרם נזק – וזאת כתנאי מקדמי להענקת זכויות הביקור בניגוד לרצון ההורים – הרי שהחוק אינו עומד בדרישות החוקה ופוגע באופן בלתי חוקי בזכות הבסיסית של ההורים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם. הבעייתיות השניה בחוק של מדינת וושינגטון על פי בית המשפט העליון של המדינה היה נעוץ בעובדה שהיה מנוסח בצורה רחבה מידי: הוא העניק מעמד "לכל אדם" ללא כל מגבלה, ו"בכל עת" שוב ללא כל מגבלה, להגיש את הבקשה לקבל זכויות ביקור .
הסבים לא וויתרו, ועירערו על החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון בפני בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב. לצערם, הם הפסידו גם כאן: ברב קולות, החליט בית המשפט העליון האמריקאי לאשר את החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון, ודחה את ערעור הסבים. דעת הרב של בית המשפט העליון האמריקאי התבססה על התיקון ה- 14 לחוקה האמריקאית, האוסר על המדינה לפגוע בחיים, חירות ורכוש של אדם ללא הליך משפטי הוגן. על פי תפיסת העולם החוקתית האמריקאית, הזכות להליך הוגן איננה רק זכות פרוצדורלית, אלא זכות מהותית, המגנה על היחיד מפני התערבות המדינה בזכויות היסוד שלו. במקרה הנדון, זכות היסוד המוגנת מפני התערבות המדינה היא זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם לפי שיקול דעתם ולפי מיטב הבנתם. זכות בסיסית זו של ההורים לעצב את אופן החינוך והגידול של ילדיהם ללא התערבות המדינה הוכרה לאור השנים בפסקי דין רבים. החוק הקונקרטי מנוסח בצורה הפוגעת באופן קשה בזכות זו: הוא מעניק למעשה לכל אדם, אשר חושב שטובת הילד מחייבת להעניק לו זכות ביקור, לפנות לבית המשפט, ולהעניק למעשה באופן אוטומטי זכות לבית המשפט "לשפוט" את שיקול הדעת של ההורים אך ורק בשל פניית או "זר". ה"זר" אינו נדרש להוכיח שם דבר מיוחד, והחוק אינו מעניק שום משקל מיוחד לעמדת ההורים בהליך. למעשה, כל החלטה של ההורים הטבעיים, עומדת ל"מבחן חוזר" הנתון לחלוטין לשיקול דעתו של השופט, על פי מה שהוא או היא סבורים כי טובת הילד – דבר הפוגע קשות באוטונומיה של ההורים ובזכותם הבסיסית להיות המחליטים ביחס לילדיהם.
דעת הרב בבית המשפט העליון הפדרלי האמריקאי גם התבססה על עובדות המקרה: לא היתה כל טענה כי טומי גרנוויל לא היתה אמא טובה, אוהבת או דואגת. לא היתה גם כל טענה כי היה ניסיון מצידה לבטל או לנתק לחלוטין את הקשר בין בנותיה ובין הסבים. המחלוקת היחידה היתה ביחס להיקף/כמות שעות הביקור – ובנקודה זו בית המשפט אינו עדיף על ההורה הטבעי. להיפך – על פי גישת דעת רב שופטי בית המשפט העליון, העדיפות בהקשר זה היא לעולם בידי ההורה הטבעי ולא בידי בית המשפט או המדינה, שכן זו זכות היסוד של ההורה להכריע בסוגיות שכאלה, ולא היתה כל סיבה להתערב בהחלטתה של טומי, גם אם שופט כזה או אחר סבור כי ראוי אולי היה להחליט אחרת.
מעניין לציין כי כנגד דעת הרב, היתה גם דעת מיעוט מעניינת ומורכבת. נסתפק לצורך רשימה זו בציון העובדה שדעת המיעוט הפנתה את תשומת לב הדיון לא רק לזכויות ההורים, אלא גם לזכויות הילד. מתוך פרספקטיבה של זכויות הילד, דעת המיעוט סברה, כי בהחלט ייתכנו מקרים שהאינטרס הלגיטימי להגן על זכויות הילד, ולהביא לידי ביטוי את רצונו וטובתו, יצדיקו את ההתערבות והפגיעה באוטונומיה ההורית עליה הצביע דעת הרב – במיוחד כאשר הדברים נוגעים לשמירת קשר עם קרובי משפחה, כדוגמת סבים וסבתות. הדבר נכון במיוחד במציאות משתנה, בה תפיסות העולם שלנו ביחס לזהות המשפחה הגרעינית הולכות ומטשטשות, והמשפחה מקבלת מימדים רחבים ודינמיים הרבה יותר מאלה שהיו מוכרים בעבר. כאמור, דעה זו לא התקבלה בסופו של דבר.
פסק הדין בעניין טרוקסל, ביטל למעשה את החוק של מדינת וושינגטון ביחס לזכויות ביקור של סבים וסבתות (ושל כל יתר הקרובים ואנשים אחרים). הדבר היווה כמובן מכה קשה לא רק לבני הזוג טרוקסל, אלא גם לכל אלו שזכויות סבים וסבתות קרובים לליבם. יחד עם זאת, נדמה כי המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל איננו בהכרח כי חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות אינם תקפים. המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל הוא כי כאשר באים לעצב את החוקים הנוגעים לזכויות ביקור של סבים וסבתות, יש לעשות זאת בצורה מאוזנת, מדוייקת, תוך מתן משקל הולם לזכויות ההורים הטבעיים, ותוך הגדרת נטל הוכחה ושכנוע אשר משקף לא רק את זווית המבט של הסבים והסבתות, אלא גם אם זווית המבט של ההורים, ואת זווית המבט של הילדים. מסר זה נכון במיוחד כיום במדינת ישראל: אם ועד כמה שגם אנחנו כאן מעוניינים לחוקק חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם, עלינו לעשות זאת בצורה מאוזנת ומבוקרת, מבלי לאבד את נקודות המוצא הבסיסיות הנוגעות לזכויות ההורים ולזכויות הילדים.

כשהמשפט מגלה את הזיקנה

החברה הישראלית מזדקנת. הישראלים בריאים וחיים יותר, הנשים עצמאיות ומולידות פחות ילדים, והממשלה מביאה לארץ עולים מזדקנים. אלו עובדות סטטיסטיות הידועות ומוכרות לרב, אשר באות גם לידי ביטוי, בין היתר, בהצלחת מפלגות הגימלאים בבחירות, הן ברמה הארצית, והן במספר ערים ורשויות מקומיות. יחד עם זאת, נדמה כי ציבור עורכי הדין בישראל עדיין לא הפנים את המהפיכה הדמוגרפית המתחוללת בחברה הישראלית, ועדיין נמנע, רובו ככולו, מלזהות את תחום המשפט והזיקנה, כתחום עיסוק חשוב ומרכזי. למרות קולות קוראים שנעשו בתחום זה בעבר, בין היתר על ידי מחבר רשימה זו (דורון, י. (2001) השפעת הזדקנותה של החברה הישראלית על מקצוע עריכת הדין. עורך הדין, 26, 52-53), עדיין מועטים הם משרדי עורכי הדין המגדירים עצמם כמשרדים המתמחים בתחום הזיקנה, או המתמקדים במאמצי השיווק וההתמחות המשפטיים שלהם בתחום הלקוחות הזקנים.
אם יש ספק בקרב מי מקוראי רשימה זו בדבר חיוניות הצורך של עורכי הדין להפנות את תשובת ליבם לתחום המשפטי המתפתח והולך של עולם המשפט והזיקנה, ננסה ברשימה קצרה זו לסקור את קשת התחומים החדשניים, הניתנים לאיתור בפסיקה הישראלית של השנים האחרונות, הנוגעים לעולם המשפט והזיקנה. אחד הביטויים הבולטים לחדשנות, ולפוטנציאל של תרומת הזדקנות החברה הישראלית לפיתוח המשפטי בישראל, הוא בסכסוכים הנדונים בבתי המשפט, אשר לא היו מובאים בעבר בפני המערכת המשפטית.
תחום ראשון שמתפתח במהירות במשפט הישראלי הוא תחום דיני החוזים במערכות המוסדיות ובמסגרות הדיור החדשות לזקנים. מאז פסק הדין התקדימי בפרשת עיזבון המנוחה הינדה מלגרום (רע"א 1185/97, עיזבון המנוחה הינדה מילגרום ז"ל נ. משען), שבו בית המשפט העליון הניח את העדנים לדיני החוזים האחידים החלים על מסגרות הדיור לזקנים, מתפתח והולך בישראל גוף פסיקה תקדימי וחדשני בכל הנוגע לתכנים המהותיים הלגיטימיים שבין זקנים ובין בעלי מערכות דיור לזקנה. בין היתר, ניתן לציין בהקשר זה לדוגמא פסק דין חדשני, בפרשת קסל (ת"א 1984/04 קסל נ' מלון עדן נהריה בע"מ ניתן ביום 7.5.2006 בבית משפט השלום בחדרה בידי כב' הש' ח. שרעבי). בפרשה זו מדובר היה על תביעה שבחנה את תוקפו של הסכם שנחתם ביום 20.2.2001 בין הנתבעים ובין המנוחה ז"ל, על-פיו המנוחה שילמה לנתבעים סך של 530,000 ₪ תמורת אפשרות להמשיך ולשהות בבית אבות שבבעלותם ובניהולם. החוזה נחתם כאמור בין הצדדים ביום 20.2.01, והמנוחה הלכה לעולמה ביום 27.3.01, כ- 5 שבועות לאחר חתימת החוזה. התובעים, יורשיה של המנוחה, טענו כמובן כי החוזה נחתם ע"י המנוחה בתנאי עושק, השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, תוך עשיית עושר שלא במשפט. מאידך, הנתבעים טענו כי המנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה, בהכרה, תוך הבנת החוזה ותוך קניית סיכון מקובלת בהסכמים מסוג זה. בית המשפט שבחן את העובדות והטענות המשפטיות שהובאו בפניו דחה את תביעת התובעים. לנוכח חוות הדעת הרפואיות ושאר המסמכים שהוצגו בפניו קבע בית המשפט כי עובר לחתימתה על החוזה היתה המנוחה בכושר פיזי ומנטלי תקין יחסית לגילה, ויתכן אף שברמה הגבוהה יחסית לגילה. לנוכח כל אלה, בית המשפט קבע שהמנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה, מתוך בחירה חופשית, ולא עקב ניצול מצוקתה או חולשתה השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונה ע"י הנתבעים. הוסיף בית המשפט וקבע כי נכון הוא שבחוזים מסוג אלה ניתן לדעת רק בדיעבד אם הפסידו יורשיה על-פי דין בחתימתה על החוזה. אולם, כאמור, אין זו אלא חוכמה לדעת לאחר מעשה ובדיעבד, וזה הסיכון שנוטל מי שחותם על חוזה מהסוג הזה. זו גם הסיבה שבחתימתה על החוזה שיחררה המנוחה את הנתבעים מלהחזיר סכום כלשהו מתוך הכספים הנ"ל לעזבונה ו/או ליורשיה וזאת ללא קשר למועד פטירתה.
תחום שני שראוי להפנות את תשומת הלב הוא בתחום דיני העבודה והאפליה מטעמי גיל. גם כאן, מאז פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בפרשת רקנט (דנג"צ 4191/97, רקנט נ. ביה"ד הארצי לעבודה), ניכרת עליה (אם כי איטית) של תביעות לבתי הדין לעבודה אשר נסובים סביב עילת האפליה מטעמי גיל, בהקשר של עובדים מבוגרים אשר פוטרו ממקום עבודתם בשל זיקנתם. בהקשר זה ראוי לדוגמא לציין את פסק הדין בפרשת וינטארוב (עב' 1614/03 (תל- אביב) דויד וינטראוב נ. איבריה ליניאס איריאס דה אספניה פס"ד ניתן ביום 6.12.05 בבית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו, ע"י כב' הש' אילן איטח). התובע יליד 1939 פוטר ע"י הנתבעת במהלך שנת 2003 אז היה בן למעלה מ- 63. התובע עבד אצל הנתבעת כ – 20 שנה. התובע פנה אל ביהמ"ש בתביעה המתבססת על הטענה כי פיטוריו נעשו שלא כדין והעילה לפיטוריו נעוצה בגילו. בית הדין קבע בהתאם לסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988, כי משהוגשה תובענה בגין הפרת הוראות סעיף 2 לחוק האמור נטל הראיה יעבור אל הנתבעת המעסיקה להוכיח כי התובע לא פוטר מטעמי גיל, כל זאת שכן במעמד פיטוריו הודיע לו המנכ"ל בפניו כי בין יתר השיקולים שהביא לפיטורים עמד גילו, במיוחד לאור מדיניות הנתבעת בדבר פרישה מוקדמת של עובדים בגיל 58. לאחר שקילת העדויות, בית הדין קבע שהנתבעת לא עמדה בנטל הראיה ולא הוכיחה בפניו כי התובע פוטר שלא מטעמי גיל. על כן ביהמ"ש פסק לטובת התובע לא רק פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק בסך 125,00 ₪ אלא בנוסף גם חייב את הנתבעת ליתן לתובע הטבת "כרטיס גמלאי" המזכה אותו בהטבות של גמלאי הנתבעת.
תחום שלישי אשר מתפתח במהירות יחד עם הזדקנות החברה בישראל הוא תחום דיני המשפחה, כל זאת בקשת מגוונת של הקשרים של חיי המשפחה של הורים או בני זוג מזדקנים. הקשר משפטי מרתק אחד הוא מערך זכויותיהם החוקיות של סבים וסבתות בכל הנוגע לזכויות הביקור והקשר עם נכדיהם, כל זאת בעקבות מצבים כדוגמת גירושין, או חו"ח מות הבן או הבת, אשר להם ילדים קטינים (הנכדים). כך לדוגמא, בפסק דין מעניין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 1900/06 בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, ניתן ביום 29.10.06 בידי כב' הש' א. אלון) מדובר היה בתביעת סבתא לקביעת הסדרי ראיה עם נכדתה מבנה המנוח אשר נספה בתאונת דרכים. הילדה כבת שנה וארבעה חודשים התייתמה מאביה. הסבתא הגישה תביעתה לקביעת הסדרי ראיה היות והאלמנה סירבה לקיים קשר בין הסבתא לנכדתה. האלמנה הפסיקה את הביקורים בעת שנודע לה כי המנוח נישל אותה ואת ביתם בצוואתו. בית המשפט קבע שיש להורות על ביקורים בין היתומה לסבתה כבר עתה, בניגוד לעמדת התסקיר של פקידת הסעד, וללא קשר להליכים המתקיימים בענייני הרכוש ותוקפה של הצוואה. בית המשפט קבע כי לסבתא קיימת זכות בדין לקיים קשר עם נכדתה. יתרה מכך,זכותה של הנכדה ליהנות מאהבת משפחת המנוח ותשומת הלב שהם מפגינים כלפיה, שכן קשר זה יתרום להתפתחותה התקינה ולסיפוק צרכיה הרגשיים.
בהקשר היחסים המשפחתיים בזיקנה, תחום נוסף שזוכה להתעוררות פסיקתית הוא תחום הזכאות הפנסיונית בקשת מגוונת של הקשרים. כך לדוגמא, בפרשת עזבון המנוח ז"ל (ע"מ 307/06 עזבון המנוח ז"ל נגד אלמונית, ניתן על ידי כב' הש' י' כהן ביום 1.5.06 בבית המשפט המחוזי בחיפה), מדובר היה על מנוח ומשיבה שהיו נשואים 36 שנה. המנוח עבד בחייו וצבר זכויות בקרן פנסיה – "קרן מקפת". לאחר 36 שנות נישואים התגרשו בני הזוג. המנוח נישא בשנית ונפטר כעבור 3 שנים ממועד הגירושים. בהסכם הגירושים הסדירו בני הזוג את זכותה של הגרושה לקבל חלק מתשלומי הפנסיה שעתיד היה המנוח לקבל מקרן מקפת, ברם לאחר מותו שילמה קרן הפנסיה (המשיבה) את פנסיית השאירים לאלמנת המנוח ולא לגרושתו. בבית המשפט המחוזי, במסגרת ערעור על פסק הדין של ביה"מ לענייני משפחה, נקבע שהגרושה איננה שאירה של המנוח. בית המשפט קבע כי אלמנתו, גם אם הייתה נשואה לו פחות משנה אחת, היא אלמנת המנוח שהרי הייתה אשתו במועד פטירתו והיא מקיימת את הגדרת "שאירים" שבתקנון הקרן. יתרה מכך, הזכות לפנסיית שאירים לא הייתה איפוא חלק מזכויותיו של המנוח בחייו, לו הייתה רק הזכות לתשלומי פנסיה. הזכות לפנסיית שאירים שמורה רק לשאירי המנוח והיא אלמנתו ועל כן המנוח לא יכול היה לגרוע מזכויותיה של אלמנתו. לכן נפסק כי הגרושה אינה זכאית לתשלומי פנסיית השאירים והזכות לקבלת גמלה זו שמורה לאלמנת המנוח, שהייתה אשתו במועד פטירתו.
לבסוף, חשוב להזכיר את מכלול כלי התכנון המשפטיים לקראת זיקנה, אשר מתפתחים והולכים במשפט הישראלי (וראו ביתר הרחבה אצל דורון, י. וגל. ע, (2003). משפט מניעה וזיקנה: כלי תכנון משפטיים בזקנה. המשפט, 16, 36-45). הכוונה לא רק לתחום הצוואות, אשר במסגרתן אדם יכול לתכנן את אשר ייעשה ברכושו לאחר מותו, אלא לקשת מסמכים בתחום הרפואי, כדוגמת ייפוי כוח לפי סעיף 16 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, או מסמך הנחיות רפואיות מקדימות, מכוח חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, (חוק שזה מקרוב נכנס לתוקף), או פשוט מסמך ייפוי כוח כלכלי, הקובע מפורשות כי ייפוי הכוח יעמוד בתוקפו גם במידה ותיגרע כשירותו המשפטית של השולח. בהקשר זה חשוב גם להזכיר גם את הגידול בהיקף השימוש בהסכמי יחסי ממון בין בני זוג הנכנסים לזוגיות שניה בגיל המאוחר בעקבות התאלמנות או גירושין. למשפט תפקיד חשוב ביצירת מנגנונים אשר ביכולתם למנוע וליישב סכסוכים בגיל הזיקנה, כל זאת באמצעות חשיבה ותכנון מראש, ולעורכי הדין תפקיד חשוב בעידוד והטמעת כלי תכנון אלה בקרב ציבור המבוגרים בישראל.
הדוגמאות המפרטות לעיל הן בבחינת "קצה הקרחון" השיפוטי של תחומים משפטיים חדשים המובאים בשנים האחרונות לפתחם של בתי המשפט. פסקי דין אלה ממחישים עד כמה הזדקנות החברה הישראלית מציבה אתגר והזדמנות בפני ציבור עורכי הדין ועולם המשפט הישראלי. ארגונים ועמותות משפטיות כדוגמת עמותת המשפט בשירות הזיקנה (www.elderlaw.org.il) הפועלת לקידום זכויות הזקנים באמצעים משפטיים, עמותת יד-ריבה המעניקה ייעוץ וסיוע משפטי לזקנים במסגרת עמותת יד-שרה, ועמותת כן לזקן הפועלת כאומבוסמן לזכויות הזקנים, מהוות סנוניות ראשונות לגופים המנצלים את עולם החוק והמשפט לשינוי חברתי במעמדם של הזקנים בישראל. גם בפקולטאות למשפטים מתחולל שינוי, כאשר גם בחיפה וגם ברמת-גן כבר ניתנים קורסים ספציפיים בתחום זכויותיהם של הזקנים במשפט בישראלי. נדמה לפיכך שהגיע העת שגם עורכי הדין הפרטיים בישראל ירימו את האתגר החברתי הכרוך עם הזדקנות החברה הישראלית, וירתמו להטמעת הידע, והענקת סינגור וייצוג ללקוחות מזדקנים בקשת מתרחבת והולכת של תחומי משפט בהם הם יכולים להיעזר.

על העיוורון הגילני של בית המשפט העליון

בימים אלה ממש, בעקבות המלצת בית המשפט העליון, נמחקה ללא צו להוצאות (בג"צ 2828/06, מלכה דרוזדובסקי ואח' נ. המוסד לביטוח לאומי). בעיני, סיפור המעשה ותוצאתו, מסמלים את מה שניתן לכנות "עיוורון גילני" של בית המשפט העליון: כלומר, חוסר מודעות וחוסר הבנה למשמעות של תופעת הגילנות, והשלכותיה הקשות על מעמדה, מקומה וערכה של האוכלוסייה הזקנה בישראל. למען הגילוי הנאות אציין כי הייתי מעורב באופן אישי במאבק שיתואר להלן, ולפיכך אין כאן כל יומרה להיות אובייקטיבי או ניטרלי: יש כאן תיאור של המציאות על פי תפיסת עולמי והבנתי את המציאות המשפטית.

רשימה זו היא חלק ממאמר שפורסם בכתב העת "מפנה - במה לענייני חברה" בגליון מספר 55, דצמבר 2007, וקישור לגרסה המלאה מצויה למעלה.
חוק ביטוח סיעוד (שהינו למעשה פרק י' בחוק הביטוח הלאומי (נוסח חדש), התשנ"ה- 1995) נחקק באמצע שנות ה-80 מתוך כוונה להתמודד בין היתר עם הזדקנותה של האוכלוסייה בישראל ועם הגידול בשיעורי המוגבלות והצורך בעזרת הזולת בתפקוד היומיומי הכרוך עם תופעה זו. החוק נועד לסייע לזקנים השוהים בקהילה, כאשר הגמלה המוענקת מכוחו ניתנת בעין דהיינו מתן שירותים ישירים לזקנים כגון טיפול אישי ועזרה בבית. הענקת זכאות לטיפול ביתי הינה בהתאם לקריטריונים אחידים ושוויוניים הקבועים בחוק. הזכאות היא פונקציה של גיל, תלות והכנסה, הזכאות נבחנת בעיקר על בסיס מבחן פעולות יומיומית (ADL-Activity Daily Livining) רחצה, הלבשה, האכלה, שליטה בצרכים וניידות בבית. מי שמספק את שירותי הסיעוד הביתיים הם מבחר רחב של ספקי שירותי סיעוד, חברות ועמותות, לצרכי רווח וללא כוונת רווח.
ביום 7 במרץ 2002 פרסם המוסד לביטוח לאומי חוזר מנכ"ל, (אגרת 115). באגרת הורתה מנהלת אגף הסיעוד הגב' אסתר רייס למספקי שירותי הטיפול הביתי להפסיק לאלתר את העסקתם של מטפלות ומטפלים מעל גיל 70, כל זאת פרט למקרים חריגים. החוזר נקט בזו הלשון: "מטפל אשר לפני הגיעו לגיל 70 טיפל בזקן, יצטרך להפסיק עבודתו בגיל זה. במקרים נדירים, יוכל המטפל להמשיך ולטפל בזקן מסוים – וזאת בכפוף לכך שתהיה בקשה מפורשת להמשך עבודתו חתומה ע"י הזקן ו\או בני המשפחה, וכן שנותן השירותים יעשה מדי שנה הערכה לגבי התאמתו של המטפל למלא את צרכי הזקן". מכוח חוזר זה, לא זאת בלבד שלא ניתן יותר להעסיק מטפלים חדשים מעל גיל 70 אלא שאף באופן הדרגתי הופסקה העסקתם של מטפלים ותיקים בני 70 ומעלה שהמטופל שלהם נפטר או שהזקן בו טיפלו או בני משפחתו לא חתמו על בקשה מפורטת להמשך העסקתו כמפורט בחוזר."
כנגד הוראה זו עתרה עמותת המשפט בשירות הזיקנה לבית המשפט העליון ושני מטפלים שעבודתם בחברת הסיעוד הופסקה אך ורק בשל גילם הכרונולוגי. העתירה התבססה על מספר טיעונים. ראשית, העמותה טענה כי פיטורי עובד והוצאתו ממעגל מהעבודה רק בשל הגיעו לגיל מסוים הינה, על פניו, אפליה מטעמי גיל כאמור בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח 1988. שנית, העמותה טענה בפני בית המשפט כי מחקרים שונים שבדקו את הקשר בין רמת הביצוע בעבודה לבין גיל, ובאופן עיקבי לא מצאו עדות לקשר הכרחי בין גיל כרונולוגי לבין רמת ביצוע. במילים אחרות, לא נמצא כי גיל כרונולוגי הוא מנבא יעיל ליכולות תפקוד תעסוקתיות. יכולת התפקוד התעסוקתית –בהעדר תשתית ראייתית אחרת - היא אינדיבידואלית, והיא תלויה, בין היתר בתפקיד הספציפי שממלא העובד. שלישית, העמותה טענה כי ההוראה של הביטוח הלאומי איננה עומדת במבחן המידתיות: מטרת הביטוח הלאומי היא הבטחת איכות הטיפול לצרכנים שהינם הזכאים לגמלת סיעוד על פי חוק ביטוח סיעוד. מטרה זו לכשעצמה ראויה אולם האמצעי הנבחר, הפסקת עבודתם של כל העובדים מעל גיל 70, איננו האמצעי הראוי. המוסד לביטוח לאומי היה רשאי לדרוש מחברות וגופים המספקים שירותי סיעוד לבחון את כישורי העובד ואיכות הטיפול אותו הוא מעניק, באופן אינדיבידואלי לגבי כל עובד בנפרד (וכך גם אגב נעשה בפועל על ידי חברות הסיעוד השונות). במידה והעובד נמצא לא כשיר- ללא קשר לגילו הכרונולוגי – הוא לא יועסק, ולהיפך. לבסוף, העמותה גם טענה טענות חוקיות נוספות הנוגעות לשאלה האם ניתן לפגוע בחופש העיסוק במסגרת נוהל ולא במסגרת חקיקה ראשית וגם טענות הנוגעות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
יחד עם זאת, הנקודה המרכזית לטעמי בעתירה זו, היא מימד הגילנות: המוסד לביטוח לאומי פסל על הסף את כל אוכלוסיית בני ה- 70 ומעלה, מתוך סטריאוטיפ והבניה חברתית של חוסר יכולתם למלא תפקיד של מטפל סיעודי. הבניה שכזו מתעלמת לחלוטין מהקונטקסט שבו נמצאים המטפלים והמטפלות הזקנים. הוא מתעלם מכך שרבים מהמטפלים המבוגרים האלה כשירים פיזית ונפשית, ומסוגלים – ללא כל בעיה – למלא את תפקידם באופן מסור ומיומן. הוא מתעלם לחלוטין מכך שמטפלות מבוגרות אלה מסוגלות להשלים את הכנסתן באמצעות עבודתן כמטפלות ולהבטיח בכך לעצמן ולמשפחתן, קיום בכבוד גם בזיקנה. הוא מתעלם לחלוטין מהערך של טיפול בזקנים על ידי זקנים, והיכולת ליצור קשר אישי בלתי-אמצעי בין המטופל ובין המטפל, ששניהם זקנים. לבסוף, הוא מתעלם לחלוטין מכך שחיוב אנשים להפסיק לעבוד אך ורק בשל גילם הכרונולוגי מהווה השפלה, מתייג אותם כאנשים שאינם פעילים, אינם כשירים, ו"שולח" אותם אל מחוץ למעגל הפעילות החברתית והכלכלית – כל זאת ללא שום קשר ליכולתם למעשה. במובן זה, לדעתי, הוראת הביטוח הלאומי היא דוגמא קלסית לגילנות: היא משקפת דעות קדומות, בלתי מבוססות, ופוגעניות ביחס למקומם ומעמדם של הזקנים בחברה הישראלית.
העתירה הגיעה לדיון מקדמי (דיון לשם מתן צו על תנאי) בפני בית המשפט העליון. ההרכב שישב בדין היה כב' נשיאת ביה"מ, השופטת דורית בייניש, כב' השופט אלון, וכב' השופט לוי. בדיון קצר הבהיר הרכב השופטים לב"כ העמותה, כי לדעתם הוראת הביטוח הלאומי, על פניה, הינה סבירה ומאפשרת גמישות מסויימת, ולפיכך, אין לדעתם עילה להתערבות בית המשפט. לאחר שהובהר כי כדאי לעמותה לחזור בה מעתירה, העתירה נמחקה ללא צו להוצאות. בית המשפט – בתגובתו האינטואיטיבית – ביטא, לעניות דעתי, את עיוורונו למציאות חייהם של הזקנים בישראל. הוא ביטא חוסר הבנה וחוסר מודעות לפגיעה ולהשפלה הכרוכה בפסילתך כאדם אך ורק בשל גילך המתקדם ללא כל קשר וזיקה ליכולות האישיות שלך. עמדת בית המשפט למעשה מקבלת את המבנה החברתי – הגילני – הקיים כיום במציאות הישראלית, לפיה זקנים נתפסים, אך ורק בשל גילם הכרונולוגי, כמי שראוי להם להיות לא פעילים, "פנסיונרים", שצריכים לפנות את מקומם ל"צעירים ולכשירים".
קל לשער כיצד היה מגיב בית המשפט העליון אילו המוסד לביטוח לאומי היה מוציא חוזר הקובע כי אין להעסיק ערבים בחברות סיעוד, בשל כך ש"אינם מתאימים" למלא את התפקיד. באופן אינטואיטיבי, השאלה הנשאלת היתה "מה הקשר"? מדוע העובדה שאדם הינו ערבי צריכה להפריע לו לשמש כמטפל בזקנים? המעניין הוא כי בית המשפט לא הגיב באופן דומה מקום שהיה מדובר בבני 70 ומעלה. תפיסתו האינטואיטיבית – והשגויה כמובן – היא שגיל כרונולוגי הוא מנבא טוב לירידה תפקודית. המציאות היא כי גיל כרונולוגי – לכשלעצמו – הוא דווקא מנבא בעייתי ביותר. כל מי שעוסק בתחום הזיקנה יודע כי ההכללה היחידה התקפה ביחס לזקנים היא כי לא ניתן להכליל. יתרה מכך, גם אם נכון כי יש ירידה מסויימת ביכולות הפיזיות של אנשים עם העלייה בגיל, הרי שעד אמצע שנות ה- 70 ירידה זו היא שולית למדי, וגם אחרי שנות ה- 80, מרבית הזקנים הם עדיין עצמאיים, מתפקדים, מתגוררים בקהילה, ומסוגלים למלא תפקידים רבים ומגוונים (כך לדוגמא יותר מ- 85% מכלל הזקנים הינם עצמאיים לחלוטין, ורק 4% מכלל הזקנים נאלצים להגיע למוסדות).
חשוב להבהיר: אין כל כוונה לנסות ולעשות אידיאליזציה של הזיקנה. יש אנשים זקנים חולים, תשושים, דמנטיים, מרותקים למיטה או חולים בצורה קשה. עם העלייה בגיל יש ירידה מסוימת, ביכולות ספציפיות. יחד עם זאת, אין בעובדות אלה כדי להצדיק פסילה על הסף, תיוג והכללה כוללת, "צביעה" גורפת של כלל הזקנים, בצבעים או בתכונות מסוימות – במיוחד כאשר ישנן חלופות חוקיות וענייניות פשוטות וקלות, עם עלויות נמוכות. במקרה דנן, החלופה של ביצוע בדיקות אינדבידואליות היתה קיימת בכל מקרה, שכן חברות הסיעוד ערכו בדיקות שכאלה למטפלים שהעסיקו. מכאן, שבכל מקרה, המטפלים המבוגרים שהועסקו על ידי חברות הסיעוד עברו את מבחני הכשירות האינדבידואליים, ולא היו ממשיכים להיות מועסקים אילולי היו כשירים לעבודתם.
לבסוף, מעניין לציין כי אחד השיקולים עליהם נסמך המוסד לביטוח לאומי להצדקת עמדתו, היתה הטענה כי הגיעו תלונות מצד בני משפחה של זקנים המקבלים טיפול ביתי כי המטפלים שלהם הם זקנים והם אינם מבינים כיצד מתירים לזקנים לטפל בזקנים. טענה ברוח דומה הועלתה בשעתו על ידי חברת אל-על, אשר ניסתה להצדיק את אפלייתם של דיילי האויר בכך שציבור לקוחותיה אינו מעוניין לראות במטוסים דיילים שאינם צעירים ונאים. טענה זו נדחתה בשעתו על ידי בית המשפט העליון בפרשת רקנט שהוזכרה לעיל (בעמ' 351) במילים אלה:
אין לך קרקע פורייה יותר להפליה מאשר סטראוטיפים שפותחו במשך השנים. כך לעניין סטראוטיפים של נשים. . . . כך לעניין סטראוטיפים הבנויים על שוני בגזע, וכך לעניין סטראוטיפים הבנויים על הבחנות של גיל. . . .התחשבות בסטראוטיפים שומטת הקרקע מתחת למבחן הרלוונטיות עצמו. בצדק ציינה השופטת דורנר כי "...קיימת סכנה – שהתממשה לא אחת – כי אמות המידה שיוחלו בכל עניין ועניין ישקפו את הסטראוטיפים המשפילים שעמם מיועד להתמודד איסור ההפליה מיסודו" (פרשת מילר [3], בעמ' 133). [ההדגשות לא במקור – י.ד.].

על אפליה מטעמי גיל ושיער לבן

אם היו חסרות ראיות לכך ששיקולים כלכליים מעולם לא היו מבוססים על שיקולים רציונאליים בלבד, באה לעולם הצהרתו של מנכ"ל אלישרא, מר יצחק גת, (לפחות כפי שדווחה בעיתונות לפני מספר שבועות) לפיה הוא לא רוצה בחברה עובדים "עם שיערות לבנות". בינתיים דווח בעיתונות כי מר גת טען כי "דבריו הוצאו מהקשרם", ברם ככל הנראה שלא היה מדובר בפליטת פה או בטעות וגם אם הדברים אכן הוצאו מהקשרים, ניתן ללמוד מהם דבר או שניים על תפיסת הזיקנה בישראל. ניתן להניח שמה שבאמת הסתתר מאחורי אמירה זו היא עמדה הרבה יותר פשוטה ובסיסית: מר גת ככל הניראה לא רוצה אצלו במפעל עובדים זקנים, יקרים, מאוגדים ובעלי קביעות.

אמירתו של מר גת מעניינת במיוחד, שכן היא לא רק מייצגת את השיח הכלכלי הניאו-ליברלי הפופולרי כיום. היא משקפת תופעה חברתית-כלכלית רחבה הרבה יותר: תופעת הגילנות. הגילנות – או במינוח הלועזי המוכר יותר, האגי'זם (agism) – היא אותה תופעה חברתית המזכירה במאפייניה את הגזענות או סקסיזם, אך מתייחסת לקבוצת האוכלוסייה הזקנה. היא מאופיינת בהדרה, אפליה וסטריאוטיפיזציה שיטתית של הזקנים כאנשים חסרי ערך, חסרי ישע, תלויים ונזקקים, מיושנים וחסרי תועלת, שאיבדו את יכולתם לתרום ולקחת חלק פעיל בכלכלה ובחברה.
הביטויים לתופעת הגילנות נמצאים בכל: החל מתעשיית הקוסמטיקה והרפואה הפלסטית, המעודדת תכשירי "אנטי-אג'ינג" או טיפולי בוטוקס במטרה ל"הילחם" ולהעלים את הזיקנה; דרך תקשורת ההמונים הסוגדת לאותם סלברטאים המאופיינים בגילם או במראם הצעיר; וכלה בהתמקדות של השיח הציבורי בתחום הזיקנה בהקשרים של חולשה ופגיעות: זקנות הנופלות קורבן לשוד, או זקנים שנפלו עם מכוניתם לתהום לאחר שלחצו על דוושת הגז במקום על הבלמים.

ביטוייה של הגילנות בולטים במיוחד בשוק העבודה הישראלי: יש דיווחים על כך שמעבידים כמעט שאינם מגייסים עובדים חדשים מעל גיל 40; "מבצעי" פרישה מוקדמת ממשיכים לעודד עובדים מבוגרים לפרוש כל זאת כדי "לפנות מקום" לעובדים צעירים יותר; סיפוריהם של עובדים מוכשרים בשנות ה-50 לחייהם המתקשים מאוד למצוא עבודה רק נעשים יותר רווחים; ומסתבר כי אפילו במקומות כמו האקדמיה הישראלית מעדיפים חוקרים "צעירים בגילם" ורואים לעיתים בחוקרים מבוגרים כנטל ולא כערך מוסף. כל אלה מצטרפים לאופנה החדשה המעודדת את מקומות העבודה לאפיין את עצמם כ"צעירים ודינמיים" ובכך לבדל את עצמם מכל מה שקשור לזיקנה או זקנים.
תופעת הגילנות בישראל בולטת על רקע העובדה שהיא בלתי חוקית: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, כולל בחובו מאז שנת 1995 את איסור האפליה מטעמי גיל בכל ההקשרים התעסוקתיים: קבלה לעבודה, תנאי שכר, קידום או אפילו פיטורין. איסור האפליה מטעמי גיל אף הוכר על ידי בית המשפט העליון, בפרשה הידועה כפרשת רקנט נגד חברת אל-על, (בהקשר של אפלייתם של דיילי אויר לעומת דיילי קרקע בגיל הפרישה), כאפליה שחומרת פגיעתה בכבוד האדם וחירותו איננה פחותה מזו של אפליות אחרות כגון האפליה מטעמי מין, גזע או לאום.
אך החשוב מכל, לפחות בהקשר הכלכלי, האפליה מטעמי גיל איננה רציונלית: מחקרים אמפיריים מצביעים על כך שהאפקטיביות והפרודוקטיביות של עובדים מבוגרים אינו פחותה מזו של עובדים צעירים יותר. יתרה מכך, לעובדים מבוגרים יש יתרונות כלכליים לא מבוטלים בהשוואה לחבריהם הצעירים יותר: הם נאמנים יותר למקום עבודתם, הם בעלי ניסיון רב יותר ולפיכך הם חשופים פחות לתאונות בעבודה, והם לא פחות פתוחים לשינויים ולאימוץ טכנולוגיות חדשות מאשר עובדים אחרים. לבסוף, הרבה יותר נכון למיין עובדים על פי כישורים אינדבידואליים מאשר על פי גיל כרונולוגי. לפיכך, בניתוח עלות תועלת אין כל בסיס להנחה הגורפת כי יהיה זה יותר "כלכלי" לא להעסיק אנשים רק בגלל שהם "בעלי שיער לבן", כמו שאין כל בסיס לטענה זו ביחס ל"בעלי עור שחור" או ביחס לנשים. ובחזרה למר גת: מוטב לו וליתר המנכלי"ם בישראל להפנים כי העובדים המבוגרים ו"בעלי השיער הלבן" אינם נטל כלכלי, אלא משאב בעל ערך מוסף, הן כלכלית והן חברתית.

ברוכים הבאים לבלוג של איסי דורון

ברוכים הבאים לבלוג של איסי דורון (או, כפי שגם ידוע כעו"ד ד"ר ישראל דורון).
המטרה של הבלוג, לפחות כפי שאני מבין אותה, היא לשמש כפלטפורמה לשתף מחשבות, רעיונות, ולקיים דו שיח פתוח ושוויוני ביחס להיבטים שונים של תחום המשפט והזיקנה בישראל.
אני מקווה שאכן ממשק זה יכול לשמש ככלי נוסף לקידום התחום.
אני מודה מראש לכל הקוראים והשותפים על התמיכה ושיתוף הפעולה.
שלכם
איסי