יום שלישי, 20 בפברואר 2018

פסק דין מהותי בנוגע לאיסור העברת אזרחית ותיקה למוסד בניגוד לרצונה

לא פעם אזרחים ותיקים, זקנות וזקנים, הועברו למסגרות סיעודיות ומוסדות לטיפול ממושך אף בניגוד לרצונם.
הדבר לא נעשה מתוך רוע לב או כוונת זדון - אבל במרבית המקרים הדבר נעשה מתוך רצון "להגן עליהם" או "לטובתם", וכיו"ב באלה מושגים פטרנליסטיים אשר מניחים כי אנשי מקצוע או בני משפחה יודעים טוב יותר מאשר הזקנים עצמם מה טוב להם.
והינה נפל דבר בישראל: זה מקרוב ניתן פסק דין מדהים למדי, על ידי כב' סגן הנשיאה השופט אלון גביזון בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בפרשה הידועה בשם "המרכז הישראלי לאפוטרופסות - הקרן לטיפול בחסויים" נ' היועץ המשפט ולממשלה ואח' (תיק א"פ 2200-08-17).
באופן כללי מדובר על אזרחית ותיקה אשר הקרן לטיפול בחסויים מונתה לשמש לה כאפוטרופוס. 
בשל העדר המשאבים הכספיים שלה - מחד, ובשל העדר היכולת לספק לה שירותים בביתה בקהילה - מאידך, נעשתה פניה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת להשים אותה בבית אבות בניגוד לרצונה, על מנת שניתן יהיה מענה לצרכי הטיפול שלה.
בית המשפט בפסק הדין הזה חרג מגדר המקובל, וביצע מספר מהלכים יוצאי דופן על מנת לנסות לתת מענה לצרכי הזקנה וזאת על מנת למנוע את העברתה למוסד בניגוד לרצונה.
במסגרת זו השופט קבע כי:
" הוצאת קשיש מביתו – מבצרו, למוסד חוץ ביתי – בית אבות, הינה פעולה משמעותית וקיצונית עת הדבר נעשה בניגוד לדעתו ולרצונו של הקשיש . הוצאת קשיש מביתו , יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו , אלא משום שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך השנים. במציאות הקיימת ובהעדר פיקוח מספק על בתי האבות, מדובר לעיתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש ".

יתרה מכך בית המשפט ביקר באופן אישי את הזקנה, דיבר איתה, והתרשם באופן בלתי אמצעי מיכולותיה. וכך כתב בית המשפט: "פרוטוקול הביקור בביתה של גב' אמה נערך בנפרד , אך אציין בקצרה כי התרשמתי כי גב' אמה מטופלת כראוי דירתה נקיה ומסודרת, מקררה מלא והיא עצמה מבקשת, או שמא דורשת, להמשיך ולהתגורר בביתה. במהלך שיחתי עם גב' אמה, לרוב השיבה בצורה עניינת לשאלותיי, וניכר כי בכל פעם שהעלתי בפניה את אפשרות הסידור החוץ ביתי- בית אבות, גרם לה הדבר להתרגשות , לכעס ואף לבכי. כן מחמם את הלב היה לראות את דאגתן של שתי שכנותיה של גב' אמה וטיפולן בה , וברי כי ללא סיוען והשגחתן , מלאכתי היה קשה יותר."

בית המשפט מוסיף וקובע בעקבות כך כי:
הוצאת קשיש מביתו לבית אבות, בניגוד לרצונו , צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה , וחובה על בית המשפט  בבחינת " כיבוד אב ואם "  לבחון  תחילה את כל החלופות  הקיימות ( ואף ליצור בעצמו  חלופות ) כדי  להותירו בביתו  ולכבד את רצונו.

לפיכך, בסיכום הדברים, בית המשפט דחה את הבקשה להעביר את האישה לבית אבות בניגוד לרצונה ופסק כך:
יש לכבד את רצונה של גב' אמה ולהותירה בביתה , וזאת בכפוף לאמור להלן: 
 א. תוך 7 ימים תתקיים פגישת עבודה בנוכחות  עוה"ד שיינפלד, הקרן ועוה"ד קלמן  וזאת לצורך  בחינת ובנית תכנית טיפול- השגחה בשילוב המערך ההתנדבותי של עירית באר שבע . עוה"ד קלמן תהא אחראית לכינוס פגישת העבודה , ותעדכן את בית המשפט תוך 14 ימים תוצאותיה.
ב.  הקרן תבחן אפשרות להתקנת לחצן מצוקה מתאים ( סטטי, נייד )  לגב' אמה ובאופן שהוא יחובר גם לשכנתה של גב' אמה, וכן תדאג להדריך את גב' אמה באופן השימוש בו.
 ג.          הקרן תבחן אפשרות להתקנת גלי אש / עשן בביתה של גב' אמה.
 ד.         הקרן תבחן אפשרות להסרת  מנגנון הנעילה  הפנימי – העליון  בדלת  הבית ולמניעת נעילה לא רצונית של הדלת .
 ה.         הקרן תעדכן ביחס לאמור בסעיפים ב-ד לעיל תוך 7 ימים , וככל שלא ימצא המימון לכך תעדכן בהתאם.
 ו.          תבחן שוב התאמתה של גב' אמה לפרויקט " כאן  גרים " .  

בית המשפט בוחר לסיים את החלטתו במילים הבאות, המדברות בעד עצמן:
אכן וכדברי נעמי שמר ז"ל בשירה  זוכה הגב' אמה  ל " אנשים טובים באמצע הדרך" , אך לדידי אין הם צריכים לבוא  במקום המדינה, והיא זו אשר צריכה ליתן מענה חקיקתי הולם לאותם קשישים עריריים שיכולים להמשיך ולהתגורר בביתם בסיוע מטפל סעודי  זר, קל וחומר עת  מענה זה זול יותר מהמענה הניתן כיום  והממומן על ידי המדינה - הוצאה לבית אבות. 



יום שישי, 26 בינואר 2018

זכויות אזרחים ותיקים בדיור הציבורי

זה מקרוב ניתן פסק דין מעניין בבית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים) בסוגיה הבאה:
מהן זכויותיה של אשה, שכבר מלאו לה שמונים ושלוש, בדירה שבה היא מתגוררת זה עשרות בשנים במתכונת של דיור ציבורי, לאחר שפונתה מדירה אחרת על-ידי החברה המשכנת?
מדובר על ע"א 483/16, חביבה יהודאי נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (הרכב השופטים א' חיות, ח', מלצר, וד' ברק-ארז).
תמצית עובדות המקרה היו כדלקמן:
המערערת, חביבה יהודאי, ומי שלו הייתה נשואה שנים רבות עד למותו, יהודה ז"ל התגוררו בעבר יחד עם תשעת ילדיהם בדירות בעיר יפו – תחילה בדירת שני חדרים, והחל משנת 1969 בדירת שלושה חדרים.
בני הזוג וילדיהם היו מוכרים לגורמי הרווחה. המשפחה נחשבה כבר אז לקשת יום, בין השאר בשל הצפיפות הגדולה שבה התגוררה ועל רקע בעיות בריאות של בני הזוג, ובפרט של יהודה אשר נפגע בתאונת עבודה בעת שעבד כפועל בניין וסבל ממוגבלות פיזית ונפשית. בנוסף, חלק מילדיהם היו אף הם בעלי מוגבלויות.
שני בני הזוג ידעו קרוא וכתוב ברמה בסיסית בלבד, והדבר הקשה עליהם מאוד לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהבין את זכויותיהם וחובותיהם, הן בכלל והן בפרט לגבי פינוי הנכס ביפו.
זכויותיהם של בני הזוג בנכס ביפו היו שנויות במחלוקת. יהודה הציג חוזה שבמסגרתו הוא רכש לכאורה זכויות של דיירות מוגנת בנכס ביפו מאדם בשם יוסף בוחבוט אך הרשויות טענו כי בוחבוט לא היה בעל זכויות אלה ולכן לבני הזוג אין מעמד חוקי בנכס.
כך או כך, באזור שבו התגוררה משפחת יהודאי ביפו הוחל בביצוע של עבודות פינוי ושיקום, פעילות שבה הייתה מעורבת גם חלמיש, חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ. כדי לקדם את עבודות הפינוי ביקשה חלמיש למצוא למשפחה פתרון מגורים חלופי שייענה על צרכיה. במקביל, במהלך השנים פנו אף בני הזוג לגורמים שונים בניסיון לפתור את מצוקת הדיור שבה היו נתונים.
ביום 15.4.1980 נרכשה עבור בני הזוג דירה המתאימה לצורכי משפחתם ברחוב המעלות 5 חולון (להלן: הדירה). הדירה נרכשה בסכום של 2,200,000 לירות על-ידי חלמיש, ומאז היא רשומה בבעלותה.
המערערת מתגוררת בדירה זו מאז חודש יוני 1980 ועד היום – כ 37- שנים. עמה מתגוררים כיום מספר בני משפחה נוספים, ובהם שניים מילדיה שהם בעלי מוגבלות בשיעור של 100% נכות. דמי השכירות החודשיים שמשלמת המערערת לחלמיש עומדים כיום על סך של 1,400 שקל לחודש.
ביום 29.4.2010 , כלומר לאחר שחלפו כשלושים שנה מאז המעבר של בני הזוג לדירה, הגישה חלמיש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום דמי שכירות על סך של 69,230 שקל ולפינוי הדירה. לטענת חלמיש, המערערת לא עמדה בתשלומים על-פי חוזה השכירות, לרבות שכר דירה ותשלומי ועד בית, ולכן חלמיש זכאית לבטל את החוזה ולדרוש ממנה לפנות את הדירה.
ביום 21.11.2013 הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת זו הוסכם כי יינתן פסק דין מותנה על סכום התביעה, אשר יעוכב עד למתן פסק דין בתביעה לסעד הצהרתי שתגיש המערערת לבית המשפט המחוזי לפיה היא הבעלים של הדירה.  בהמשך לכך, ביום 5.1.2014 , הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 6115-01-14 , השופט י' גייפמן) תובענה להצהיר כי היא ויורשיו האחרים של המנוח הם הבעלים של הדירה. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה בקבעו כי אין למערערת וליורשיו האחרים של המנוח זכויות בעלות בדירה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על הראיות והעדויות שהוצגו בפניו. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שבראש חוזה השכירות שעליו חתמו בני הזוג מתנוססת הכותרת "חוזה שכירות בלתי מוגנת", וכן על כך שבמכתבים שנשלחו לבני הזוג באותה עת נכתב כי מגוריהם בדירה יהיו בתנאי שכירות בלבד. 
כב' השופטת דפנה ארז ברק קבעה כדלקמן:
"בתמצית, אני סבורה כי לא נמצא עיגון לטענה כי למערערת יש זכויות בעלות בדירה. אולם, כפי שאסביר להלן, אין לעצור בנקודה זו. המערערת אכן אינה הבעלים של הדירה, אבל הנסיבות הייחודיות של המקרה מובילות למסקנה כי למערערת מעמד של מי שקיבלה רישיון שאינו ניתן לביטול בימי חייה, עובדה בעלת חשיבות לצורך המשך ההתדיינות בין הצדדים."
ממשיכה השופט ארז ברק וקובעת כי:
"הנסיבות הייחודיות של המקרה שבפנינו, מובילה למסקנה כי במקרה זה רכשה חביבה מעמד של בת-רשות בדירה עד אריכות ימיה, וכי חלמיש אינה רשאית לבטל את הרישיון. מסקנתי זו מבוססת על פרשנות המערך החוזי שעליו חתמו הצדדים בהתאם למאפייניו החריגים, ובכלל זה הרקע לחתימה על החוזים בין חלמיש למשפחת יהודאי, מחד גיסא, ואופן הקיום של ההתחייבויות החוזיות על-ידי הצדדים, מאידך גיסא."
מסכמת השופטת את דבריה כך:
"חביבה יהודאי היא אשה באה בימים ושבעת תלאות. כ 37- שנה היא גרה בדירה שבבעלות חלמיש, וזאת בתמורה להפקדה מראש של כשליש (לפחות) מערך זכויות הדירה. שכר הדירה כאמור שולם מפיקדון זה שנוהל בשליטה מלאה של חלמיש וכלל את דמי הפינוי שניתנו למשפחה. לחביבה אין כל אמצעים נוספים. תנאי החיים שלה הם צנועים. היא ובעלה המנוח התקיימו מקצבאות בלבד. כפי שנכתב בדו"ח חקירה כללית, שביצעה חברת פרטית לפי הזמנת חלמיש, המשפחה מנהלת "רמת חיים צנועה ובסיסית למדי", אין בבעלותם רכב, בני הזוג אינם עובדים והריהוט בדירה "פשוט ביותר". אני סבורה שמכלול נסיבות העניין, ובכלל זה הפרשנות של מערך החוזים והפרת חובת ההגינות והנאמנות כלפי בני הזוג, מובילים למסקנה כי חביבה אמנם אינה בעלת הדירה, אך זכאית להוסיף ולהתגורר בה עד אריכות ימיה כבת-רשות.
חלמיש התייצבה בפנינו כמי שדואגת לנכסים הדרושים למגוריהם של זכאי דיור ציבורי. אכן, ברגיל כך טוב ויפה. אולם, הדרישה שהופנתה לחביבה לפנות את הדירה שבה גרה ב 37- השנים האחרונות, וזאת בעת שהיא מבוגרת ושבעת תלאות, בנסיבות שבהן חלמיש לא הראתה שפעלה לדאוג להבטחת שיבתה של חביבה, היא בעייתית בנסיבות העניין."
יתרת השופטים הצטרפו בהסכמה - והערעור התקבל.
זהו פסק דין חשוב ומעניין בכל הנוגע לדפוס ההתנהלות של חברות משכנות, וביחס למעמד המשפטי של דיירים אזרחים ותיקים ונזקקים בדיור ציבורי.


יום שלישי, 2 בינואר 2018

ניצנים של שינוי בתרבות האפוטרופסות על זקנים

במשך שנים רבות בתי משפט בישראל נטו למנות - די באופן אוטומטי - אפוטרופסים על אזרחים ותיקים.
מידת הבדיקה וההעמקה בבקשות היתה בסיסית למדי, ובדרך כלל די היה בחוות דעת רפואית בסיסית או חילוקי דעות בין בני משפחה, על מנת שבתי המשפט היו "פותרים" את הבעיה על ידי מינוי אפוטרופוס.
אולם, אחרי מאבק ממושך, ששיאו בא לידי ביטוי ברפורמה האחרונה של תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שינוי מהותי החלה להתחולל בתחום.
דוגמא בולטת לשינוי זה ניתן למצוא בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, על ידי כב' השופט אסף זגורי.
בפרשה זו הוגשה בקשה על ידי בנו של אדם בן 89 - אלמן -  להתמנות עליו כאפוטרופוס בטענה שהוא מתנהג באופן מוזר, אינו שולט על צרכיו, סובל מאלצהיימר, ואף מנוצל על ידי האח של המבקש.
הבן צירף לבקשתו חוות דעת של נוירולוג שטען שהאבא סובל מאלצהיימר, וזאת בהתבסס על מפגש בודד, וממצאי מבחן מיני מנטל (מבחן קוגנטיבי מוכר), שבו הציון שהאב קיבל היה 21 מתוך 30.
לבקשה התנגדו לא רק האבא ואחיו, אלא גם עו"ס הרווחה.
כב' השופט זגורי, בדחותו את הבקשה, קבע את הקביעות החשובות הבאות:

"זקנה גם מופלגת, לכשלעצמה אינה מחלה או מום. גם מחלות רקע שאינן פוגעות בתפקוד היומיומי אינן צריכות להוות אינדיקציה לצורך במינוי אפוטרופוס."

"אף בדיקת מיני מנטל לשלעצמה עם ציון נמוך ב-25 אינה מצדיקה בהכרח נקיטת הליך מסוג זה ...במיוחד כאשר בפנינו אדם היודע להביע עצמו, היודע להתנהל בגפו...נוטל תרופות ומתמצא היבט במקום, בזמן, בסיטואציה ובזהות סובביו.

בית המשפט אף הביע מורת רוח מהעובדה שהבן לקח את אביו לבדיקה נוירולוגית ללא ידיעתו, תוך ששאלות הרפוא ועצם המעמד גרמו לביושו ברבים ולמבוכה שלא היתה נדרשת.

בית המשפט דחה את הבקשה וחייב את הבן בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.

אך לפני שנים לא רבות לא היה ניתן למצוא פסיקה שכזו בישראל. אין ספק שרוחות חדשות נושבות בפרוזדורי בתי המשפט ויש לברך על כך.

ראו תיק א"פ 53400-07-17 פלוני נ' אלמוני (אדם שמבוקש למנות עבורו אפוטרופוס ואח'), בית המשפט לענייני משפחה נצרת, בפני כב' סגן הנשיא, השופט אסף זגורי