יום שני, 3 באוקטובר 2016

תמיכה בבני משפחה המשמשים כמטפלים לא פורמליים

דוח חדש שהכנתי יחד עם הסטודנט אורי לזר, סוקר ברמה הבינלאומית את החוקים והזכויות המוענקים לבני משפחה המטפלים באופן לא פורמלי בבני משפחתם הנזקקים לתמיכה. כמובן שחלק משמעותי מאוכלוסייה זו הינה בני משפחה המטפלים בהוריהם או בבני/בנות זוגם הזקנים.
הסקירה הוכנה עבור עמותה ישראלית חדשה, CareGivers ישראל, המנסה לקדם את זכויותיהם ומעמדם של מטפלים לא פורמליים בישראל.
להלן הקישור לדוח:
http://online.flipbuilder.com/vnsl/avps/#p=1

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

קשישים, זקנים או אזרחים ותיקים? על חשיבותה של סמנטיקה

במוסף ה"ארץ" פורסמה הידיעה הבאה:



להלן תגובתי לדברים אלה:

ב"רשימה שחורה" של אלון עידן, הוא מבקר את בקשת הזקנים שיקראו להם "אזרחים ותיקים" ולא "זקנים". ברם, בדבריו נפלו שלוש טעויות נפוצות: הראשונה, היא הבלבול בין "זיקנה" ובין "הזדקנות". בעוד שהאחרון הוא אכן הליך ביולוגי אוניברסלי שכלל בעלי החיים חווים, הרי שהראשון הוא כולו "המצאה" של המין האנושי. שום בעל חיים אינו מגדיר עצמו כ"זקן" וברמה הביולוגית שום חיה (כולל האדם) איננה הופכת להיות "זקנה" בנקודה כזו או אחרת של חייה. מדובר על הליך ביולוגי מורכב, הדרגתי ומתמשך, שמתבטא בשונות רבה בין מינים ופרטים. ולכן אמור מעתה כי אכן כולנו "מזדקנים" ברמה הביולוגית. אולם הקביעה כי בעל חיים או אדם הם "זקנים" - הינה מלאכותית ושרירותית לחלוטין. טעות זו גוררת לטעות השניה: דווקא בגלל שהמושג "זיקנה" הוא פרי הבניה חברתית, הוא קשור הדוקות למושג אזרחות וזכויות אדם. שכן אם ועד כמה שתופעת הגילנות "המציאה" את המושג "זקן" כדי לאפשר ל"צעירים" לבדל את עצמם ממי שהם משרטטים כ"מיושנים", "סנילים", או סתם חסרי מיניות – הרי שמאבקם של הזקנים להיקרא "אזרחים ותיקים" הוא בדיוק מימוש זכותם לאזרחות. ולבסוף הטעות השלישית: ההסבר כאילו בקשת הזקנים לשנות את תוארם ל"אזרחים ותיקים" היא בסך הכל ניסיון "להימנע עד כמה שאפשר מהמוות" - עומד בסתירה למחקרים המלמדים שדווקא צעירים מפחדים יותר מהמוות מאשר זקנים. מה שנכון הוא שזקנים כיום אינם מוכנים לקבל יותר את גזר הדין הדן אותם ל"מוות חברתי" בעקבות הסטריאוטיפים הגילניים הניכפים עליהם בידי החברה.

יום שישי, 4 בדצמבר 2015

בואו נהרוג את כל הזקנים - תגובה למאמרה של רווית הכט

ביום 11.11.2015 פרסמה העיתונאית רוות הכט מאמר שכותרתו "הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף".
להלן הקישור לרשימה.
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2773276

להלן תגובתי לרשימה זו:
את השיעור הראשון שאני מלמד בחוג למדעי הזיקנה, אני נוהג לפתוח בהצגת השאלה הבאה לסטודנטים: מה דעתכם על מדיניות חברתית לפיה כל מי שיגיע לגיל 70 – יומת המתת חסד? בתחילה זה נשמע אולי קיצוני, שלא לומר אכזרי. אבל במחשבה שניה זה לכאורה מאוד רציונלי: הטיפול בזקנים עולים המון כסף, הם לא תורמים כלום לחברה, הם הופכים להיות נטל אכזרי לילדיהם הבוגרים, ויונקים מהקופה הציבורית ללא כל תכלית ומשמעות, שכן במילא הם לא מבינים כלום. האמת, שעד היום חשבתי שהשאלה שאני מציב היא רק לצרכי גירוי המחשבה. והינה הגיע מאמרה של רוית הכט וגרם לי להבין שבמדינת ישראל דהיום, זו כבר אולי לא שאלה תיאורטית – זה חשש אמיתי. שכן ברוח העיתים, בהם התלהמות, פופוליזם, וגילנות הם ה"בון-טון" החדש, מה קל יותר מאשר לפרסם מאמר שכולל האשמת הזקנים באשר הם בלקיחת הכסף מהצעירים?   
ראשית לעובדות: אין שום "שוד בין דורי". בתיאור המעוות של של זכותם – כן, זכותם - של גמלאי הפנסיה התקציבית והפנסיה ההסתדרותית בישראל לקבל את אשר מובטח להם, "נשכחו" עובדות שוליות. כך למשל, נשכחה העובדה שה"זקנים" של היום מימנו בעבודתם הקשה במשך שנים ארוכות את החינוך, הבריאות, התחבורה, וכל התשתית שעליה גדלה, התחנכה והתקיימה כותבת המאמר. רק בזכות הסיבסוד והמימון ארוך השנים של ה"קשישים, הללו - היא נהנית במצב בו יש לה את היכולות והכישורים להפגין את כפיות הטובה שלה כלפיהם כיום. נשכחה גם העובדה שה"פנסיונרים" הללו עבדו שנים ארוכות באופן מסור, נאמן וקשה במשכורות נמוכות וצנועות בהרבה ממה שיכלו לקבל בשוק הפרטי כל זאת בהסתמך על ההבטחה שבבוא היום יקבלו פנסיה תקציבית נדיבה יחסית. ולבסוף, נשכחה גם העובדה החשובה מכל  שמי שאחראי על כך שהתנאים הכלכליים בפנסיות ה"חדשות" הם אכן תנאים מופחתים וגרועים – אינם הזקנים, אלא מי ששמם כלל לא מוזכר בכתבה, דהיינו, ממשלות ישראל ושרי האוצר מאז אמצע שנות ה-90 שבחרו לאמץ מדיניות נאו-ליברלית על חשבון זכויות העובדים.
שנית למדיניות: אין מאושרים מאילי ההון ומחסידי השוק הפרטי מהמציאות שבה צעירים מאשימים זקנים (או מאשימים את מהגרי עבודה, או המוגבלים, או הנשים, או הערבים, או כל קבוצה אחרת) במצבם הכלכלי המזופת. שהרי שבירת הסולידריות החברתית, והטחת קבוצה חברתית האחת בשניה משרתת רק קבוצה חברתית אחת בלבד: את בעלי ההון והכוח שממשיכים בינתיים לחגוג ולנצל את התפוררות הסולידריות הבין-דורית להמשך התעשרותם. הדרך היחידה למנוע את הפגיעה בזכויותיהם של הצעירים היא דווקא ההבנה שצעירים וזקנים חד הם. הצעירים של היום הם הזקנים של מחר, והזקנים של היום הם הצעירים של אתמול. מדובר בבעלי אינטרסים זהים, ובעלי מחויבות הדדית האחד כלפי השני, שאף יוצאת אל הפועל יום יום, שעה שעה: בהעברות כספיות בין דוריות בין סבים לנכדיהם וילדיהם,  ובהעברות טיפוליות בין ילדים בוגרים והוריהם הסיעודיים. אם ועד כמה שמבוצע כיום "שוד" כלכלי, הרי שהוא המרחש כיום במדינה כלפי זקנים וצעירים כאחד. והפיתרון איננו בהריגת הזקנים, אלא דווקא בהירתמות זקנים וצעירים כאחד למען צדק חברתי אוניברסלי.