החוק וזכויות ביקור של סבים וסבתות: הלקח של פרשת טרוקסל

זכויות הביקור של סבים וסבתות צפה יותר ויותר על סדר היום הציבורי בישראל. הדבר נובע לא רק מהזדקנותה של החברה הישראלית, אלא בעיקר בשל שתי תופעות, שהאחת מהן היא כללית, והשניה יותר ייחודית לישראל. התופעה הכללית היא השינוי הדרמטי במבנה המסורתי של המשפחה. חלק משינוי זה נובע מהעלייה הניכרת בשיעור הגירושין, הגוררים בעקבותיהם, לעיתים, גם ניסיון לנתק את הקשר בין הנכדים ובין הורי בן או בת הזוג שנפרדו. חלק אחר מהתופעה נובע בריבוי מסגרות משפחתיות "חדשניות" כדוגמת חיים ללא מסגרת נישואין, חילופי זוגות תכופים, ועוד. התופעה השניה, היותר קונקרטית, נוגעת לתופעה שבמסגרת העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, היו לא מעט מקרים בהם ילדים קטנים הגיעו ארצה יחד עם סביהם וללא ההורים, או שבפועל, ההורים הפקידו את ילדיהם באחריות הסבים.

מציאות זו מעוררת שאלות משפטיות לא פשוטות. ככלל, ולמעט חריגים בודדים, החוק בישראל אינו מכיר ואינו מעניק מעמד משפטי מיוחד לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם. ככלל, החוק בישראל מעניק מעמד עליון למשפחה הגרעינית, ובמסגרת זו מעניק מעמד עליון לטובת הילד. במסגרת עקרונות אלה, מעמד הסבים נסוג לאחור, ואינו זוכה לעיגון משפטי ספציפי, וככל שקיימת הכרה בזכויות הסבים, הרי שהיא נגזרת של העקרונות הקודמים.
יחד עם זאת, בארצות שונות בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, התחוללו שינויים חוקיים מרחיקי לכת בעשור האחרון. באופן קונקרטי, נחקקו חוקים רבים המעגנים באופן חוקי את זכותם של סבים וסבתות להמשיך ולשמור על קשר עם נכדיהם, גם במקרים בהם ילדיהם נפרדו מבן או בת זוגם, וגם במקרה בו ההורה שעימו נמצאים הנכדים אינו מעוניין בהמשך הקשר בין ילדיו ובין הסבים.
חוקים אלה מעוררים שאלות חברתיות לא פשוטות: בידי מי צריכה להיות ההחלטה בדבר הקשר בין הנכדים ובין הסבים? האם הדבר נתון באופן בלעדי לסמכות ההורה הביולוגי? האם ראוי לכפות את הקשר בין הסבים ובין הנכדים גם בניגוד לרצון ההורים? האם נקודת המבט המשפטית צריכה להיות "זכויות הסבים" או שמא נקודת המוצא החוקית צריכה להיות "טובת הילד" או אולי "רצון ההורים"?

בישראל סוגיות אלה עדיין לא זכו למענה משפטי. יחד עם זאת, בארה"ב, הגיעו מספר מקרים לבתי המשפט העליונים של מדינות שונות. יש לזכור כי בכמעט כל מדינות ארה"ב ישנה חקיקה ספציפית ביחס לזכויות הביקור של סבים וסבתות כלפי נכדיהם, חלקם חוקים ספציפיים ביחס לסבים וסבתות, וחלקם חוקים כלליים יותר, הנוגעים לזכויות ביקור של קרובי משפחה נוספים. המקרה הבולט שהגיע לפסיקת בית המשפט העליון הפדרלי, התרחש בפרשת טרוקסל (Troxel v. Granville, 530 U.S. 57 (2000 .
בפרשת טרוקסל, המסגרת המשפטית היתה חוק של מדינת וושינגטון, אשר התיר לכל אדם ובכל עת, לפנות לבית משפט, ולבקש לקבל זכויות ביקור מבית המשפט – כאשר בית המשפט מוסמך מצידו להעניק זכויות ביקור שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד, שעימו מבקשים לשמור על קשר.
במקרה הקונקרטי, ג'ניפר וגרי טרוקסל פנו לבית המשפט בבקשה לקבל זכויות ביקור אצל הנכדות שלהן, איזבל ונטלי טרוקסל. טומי גרנוויל, האמא של שתי הילדות, אמנם לא התנגדה כי הסבים יבקרו את ביתן (נכדותיהן), אבל שינתה את היקף הביקורים. הרקע לכך נבע מהעובדה שבעבר טומי גרנוויל וברד טרוקסל (הבן של ג'ניפר וגרי טרוקסל) גרו יחדיו ביחס מספר שנים, ונולדו להן שתי הבנות. הם מעולם לא נישאו באופן רשמי. לאחר שנפרדו בשנת 1991, עבר הבן להתגורר אצל הוריו, ובסופי שבוע היה מביא את בנותיו לבית הוריו – וכך שמרו הסבים על קשר עם נכדותיהן. אבל בשנת 1993, התאבד ברד טרוקסל. לאחר שברד התאבד המשיכו הטרוקסלים לשמור על קשר עם נכדותיהן, עד שבשלב מסויים, הודיע להם טומי כי הם יוכלו לבקר את נכדותיהן רק פעם בחודש, לביקור קצר. בעקבות החלטה זו פנו בני הזוג טרוקסל לבית המשפט בבקשה לראות את נכדותיהן פעמיים בחודש לסוף שבוע, וכן לבלות איתן במשך שבועיים בחופשת הקיץ.
בית המשפט בערכאה הראשונה של מדינת וושינגטון נקט עמדת ביניים של מעין פשרה, והעניק לטרוקסלים זכות לראות את נכדותיהן במשך סוף שבוע אחד בכל חודש, וקבע כי הן ישהו איתם במשך שבוע בחופשת הקיץ, וכן יבלו איתם בימי ההולדת של הסבים. בכך הסיפור המשפטי רק התחיל: טומי טרוקסל ערערה על פסק הדין. יתרה מכך, בינתיים טומי טרוקסל גם התחתנה, ובעלה ה"חדש" נקט בהליכי אימוץ והפך להיות האב המאמץ של שתי הילדות.
כאשר הנושא הגיע לבית המשפט לערעורים של מדינת וושינגטון, זה מצידו קיבל את הערעור של טומי טרוקסל מטעמים משפטיים, וקבע כי לסבים אין מעמד חוקי לבקש זכויות ביקור כל עוד אין הליך משפטי תלוי ועומד יחס לשאלת החזקה בילדים. לפיכך, למעשה בית המשפט לערעורים דחה על הסף את תביעת הסבים בשל חוסר מעמד משפטי. הפעם היה זה תורם של הסבים להגיש ערעור לבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון. בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קיבל את הערעור בכל הנוגע לזכותם של הסבים להגיש בקשה לקבל זכויות ביקור גם בהעדר הליך משפטי הנוגע לסוגיית החזקה בילדים, אבל בסופו של דבר דחה את תביעת הסבים מסיבה אחרת לגמרי.
בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קבע כי החוק של מדינת וושינגטון, המעניק לכל אדם זכות לפנות בבקשה לקבל זכויות ביקור, ומאפשר לבית המשפט ליתן זכויות שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד – הוא בלתי חוקתי וסותר את החוקה האמריקאית. בית המשפט העליון התבונן על הסוגיה כולה דרך פרספקטיבה מאוד ברורה: זכויות ההורים. על פי עקרונות החוקה האמריקאית, להורים הטבעיים קיימת הזכות להחליט כיצד לגדל את ילדיהם – ואילו למדינה אין כל זכות להתערב בזכות טבעית זו, אלא אם כן ההורים "פוגעים" בילד, וגורמים לו נזק (harm). כל עוד המדינה לא מצליחה להוכיח כי ההורים גורמים לילדיהם נזק, אין למדינה זכות להתערב באופן שבו הם מחליטים לגדל את ילדיהם.
לפיכך, הואיל והחוק של מדינת וושינגטון לא דרש כל הוכחה מטעם המדינה להראות כי לילד נגרם נזק – וזאת כתנאי מקדמי להענקת זכויות הביקור בניגוד לרצון ההורים – הרי שהחוק אינו עומד בדרישות החוקה ופוגע באופן בלתי חוקי בזכות הבסיסית של ההורים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם. הבעייתיות השניה בחוק של מדינת וושינגטון על פי בית המשפט העליון של המדינה היה נעוץ בעובדה שהיה מנוסח בצורה רחבה מידי: הוא העניק מעמד "לכל אדם" ללא כל מגבלה, ו"בכל עת" שוב ללא כל מגבלה, להגיש את הבקשה לקבל זכויות ביקור .
הסבים לא וויתרו, ועירערו על החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון בפני בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב. לצערם, הם הפסידו גם כאן: ברב קולות, החליט בית המשפט העליון האמריקאי לאשר את החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון, ודחה את ערעור הסבים. דעת הרב של בית המשפט העליון האמריקאי התבססה על התיקון ה- 14 לחוקה האמריקאית, האוסר על המדינה לפגוע בחיים, חירות ורכוש של אדם ללא הליך משפטי הוגן. על פי תפיסת העולם החוקתית האמריקאית, הזכות להליך הוגן איננה רק זכות פרוצדורלית, אלא זכות מהותית, המגנה על היחיד מפני התערבות המדינה בזכויות היסוד שלו. במקרה הנדון, זכות היסוד המוגנת מפני התערבות המדינה היא זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם לפי שיקול דעתם ולפי מיטב הבנתם. זכות בסיסית זו של ההורים לעצב את אופן החינוך והגידול של ילדיהם ללא התערבות המדינה הוכרה לאור השנים בפסקי דין רבים. החוק הקונקרטי מנוסח בצורה הפוגעת באופן קשה בזכות זו: הוא מעניק למעשה לכל אדם, אשר חושב שטובת הילד מחייבת להעניק לו זכות ביקור, לפנות לבית המשפט, ולהעניק למעשה באופן אוטומטי זכות לבית המשפט "לשפוט" את שיקול הדעת של ההורים אך ורק בשל פניית או "זר". ה"זר" אינו נדרש להוכיח שם דבר מיוחד, והחוק אינו מעניק שום משקל מיוחד לעמדת ההורים בהליך. למעשה, כל החלטה של ההורים הטבעיים, עומדת ל"מבחן חוזר" הנתון לחלוטין לשיקול דעתו של השופט, על פי מה שהוא או היא סבורים כי טובת הילד – דבר הפוגע קשות באוטונומיה של ההורים ובזכותם הבסיסית להיות המחליטים ביחס לילדיהם.
דעת הרב בבית המשפט העליון הפדרלי האמריקאי גם התבססה על עובדות המקרה: לא היתה כל טענה כי טומי גרנוויל לא היתה אמא טובה, אוהבת או דואגת. לא היתה גם כל טענה כי היה ניסיון מצידה לבטל או לנתק לחלוטין את הקשר בין בנותיה ובין הסבים. המחלוקת היחידה היתה ביחס להיקף/כמות שעות הביקור – ובנקודה זו בית המשפט אינו עדיף על ההורה הטבעי. להיפך – על פי גישת דעת רב שופטי בית המשפט העליון, העדיפות בהקשר זה היא לעולם בידי ההורה הטבעי ולא בידי בית המשפט או המדינה, שכן זו זכות היסוד של ההורה להכריע בסוגיות שכאלה, ולא היתה כל סיבה להתערב בהחלטתה של טומי, גם אם שופט כזה או אחר סבור כי ראוי אולי היה להחליט אחרת.
מעניין לציין כי כנגד דעת הרב, היתה גם דעת מיעוט מעניינת ומורכבת. נסתפק לצורך רשימה זו בציון העובדה שדעת המיעוט הפנתה את תשומת לב הדיון לא רק לזכויות ההורים, אלא גם לזכויות הילד. מתוך פרספקטיבה של זכויות הילד, דעת המיעוט סברה, כי בהחלט ייתכנו מקרים שהאינטרס הלגיטימי להגן על זכויות הילד, ולהביא לידי ביטוי את רצונו וטובתו, יצדיקו את ההתערבות והפגיעה באוטונומיה ההורית עליה הצביע דעת הרב – במיוחד כאשר הדברים נוגעים לשמירת קשר עם קרובי משפחה, כדוגמת סבים וסבתות. הדבר נכון במיוחד במציאות משתנה, בה תפיסות העולם שלנו ביחס לזהות המשפחה הגרעינית הולכות ומטשטשות, והמשפחה מקבלת מימדים רחבים ודינמיים הרבה יותר מאלה שהיו מוכרים בעבר. כאמור, דעה זו לא התקבלה בסופו של דבר.
פסק הדין בעניין טרוקסל, ביטל למעשה את החוק של מדינת וושינגטון ביחס לזכויות ביקור של סבים וסבתות (ושל כל יתר הקרובים ואנשים אחרים). הדבר היווה כמובן מכה קשה לא רק לבני הזוג טרוקסל, אלא גם לכל אלו שזכויות סבים וסבתות קרובים לליבם. יחד עם זאת, נדמה כי המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל איננו בהכרח כי חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות אינם תקפים. המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל הוא כי כאשר באים לעצב את החוקים הנוגעים לזכויות ביקור של סבים וסבתות, יש לעשות זאת בצורה מאוזנת, מדוייקת, תוך מתן משקל הולם לזכויות ההורים הטבעיים, ותוך הגדרת נטל הוכחה ושכנוע אשר משקף לא רק את זווית המבט של הסבים והסבתות, אלא גם אם זווית המבט של ההורים, ואת זווית המבט של הילדים. מסר זה נכון במיוחד כיום במדינת ישראל: אם ועד כמה שגם אנחנו כאן מעוניינים לחוקק חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם, עלינו לעשות זאת בצורה מאוזנת ומבוקרת, מבלי לאבד את נקודות המוצא הבסיסיות הנוגעות לזכויות ההורים ולזכויות הילדים.