אפליה מטעמי גיל בכניסה לפאב - אפליה?

זה מקרוב התפרסם דיווח אודות פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות שדחה תביעה של בחור צעיר שנמנעה כניסתו לפאב בשל היותו "צעיר מידי".
פסק הדין לגופו ככל הניראה מוצדק, השאלה המעניינת שהוא מעורר היא ההצדקה המשפטית.
כפי שדווח - בית משפט קבע שכלל לא מדובר באפליה מטעמי גיל.
הטעם לכך הוא כי בחוק האוסר על אפליה - ומדובר בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 - לא מופיע במפורש איסור אפליה מטעמי גיל.
כעת כמובן נשאלת השאלה - מה דינו של בית קפה האוסר על נשים זקנות להיכנס לבית הקפה כי הן "זקנות מידי"?
לטעמנו, אי הכללת איסור האפליה מטעמי גיל בחוק הנדון הינה בבחינת טעות.
גם פסק הדין - ניתן היה לקבלו בטענה שאכן קיים איסור לכאורה על אפליה מטעמי גיל - אך ישנן נסיבות בהן מהות האבחנה הופכת אותה למותרת. כך לדוגמא, איסור כניסה לצעירים מאוד למועדונים מסויימים אשר מגישים אלכוהול יכול להיות מוצדק מטעמי גיל צעיר.
לפיכך, ראוי לכלול גם איסור אפליה טעמי גיל בחוק איסור אפליה בשירותים וכניסה למקומות בידור, וכמו בכל איסורי האפליה, הותיר מרווח של שיקול דעת בהם האבחנה תהיה מותרת כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת.



לקישור לכתבה:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3743240,00.html

על כשלון הגימלאים

תוצאות הבחירות ידועות.
לכל מי שזכויות הגימלאים חשובות - הלב לא היה יכול שלא לדאוב בשל כשלון הגימלאים.
יחד עם זאת, ברמה מסויימת מפלגת גיל "הרוויחה" את התבוסה שלה.
אינני מתכוון לפילוג הפנימי, לחשדות אודות שחיתות פנימית, ולקולות הצורמים שעלו מאופן התנהלות הסיעה בהקשרים שאינם נוגעים לזכויות הזקנים.
אני מתכוון בעיקר לפעילות - אי חוסר הפעילות המספק - בכל הנוגע לקידום האג'נדה הפוליטית שבגינה הסיעה נבחרה. בסופו של יום, המפלגה לא הותירה חותם של ממש ולא הצליחה לשנות את מצבם ומעמדם של הזקנים בישראל. סוגיות מרכזיות נותרו לא פתורות, כגון רמת קצבאות הזיקנה או מימון האשפוז הסיעודי הממושך.
ברמה מסויימת, המפלגה אף גרמה נזק: ככל הנראה בעתיד הנראה לעין אין סיכוי כי מפלגת גמלאים תצליח לשחזר את ההצלחה האלקטורלית ולעבור שוב את אחוז החסימה לכנסת; ועצוב מכך, ברמה מסויימת הכעס והאכזבה מהמפלגה אף העצימו את הסטראוטיפים השליליים אודות הזקנים ואודות הזקנה.

האם לאשר נישואין של קטינים בגלל אימא נוטה למות?

בשאלה מעניינת זו דן לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 6980/08). המסגרת המשפטית היתה בקשה של נערה בת 16 להינשא – כל זאת בניגוד לחוק גיל הנישואין התש"י-1950, הקובע כי גיל הנישואין המינימאלי הוא 17, אלא אם כן בית המשפט אישר בנסיבות מיוחדות לנער/ה בני 16 ומעלה להינשא.
הנסיבות המיוחדות שבגינן התבקש ההיתר במקרה זה היתה העובדה שאמו של החתן המיועד (שהוא בעצמו בן 28) חלתה בתקופה האחרונה במחלה קשה, היא עוברת סדרת טיפולים סבוכים וקשים, וסיכויי החלמתה קטנים. לפיכך, הואיל וימי האם ספורים, מבקשים לאפשר לה לחתן את בנה עוד בחייה.
בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע אין בנסיבות העניין כל נימוק הנוגע לטובת הקטינה: מדובר בנערה מבית חם ותומך, ממשפחה נורמטיבית, אשר גם בעלה המיועד הוא ממשפחה נורמטיבית. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי הנסיבה – כלומר, המחלה של אדם שלישי (במקרה זה, אימו של החתן המיועד), כל עוד אינה קשורה ב"טובת הקטינה", איננה יכולה להיות עילה חוקית להצדיק את הסטיה מהכלל המשפטי הקבוע בחוק ולפיו הגיל המינימאלי לנישואין הוא 17.
גישת בית המשפט מעוררת שאלות מעניינות: האם "טובת הקטינה" – איננה חובקת בתוכה גם מעגלי תמיכה משפחתיים נוספים? האם אינטרסים של הורים חולים ומזדקנים אינם כלולים במושג "טובת הילד"? והאם גישת בית המשפט איננה משקפת גישה צרה ואטומיסטית מידי של המושג "זכות"?