על אפליה מטעמי גיל ושיער לבן

אם היו חסרות ראיות לכך ששיקולים כלכליים מעולם לא היו מבוססים על שיקולים רציונאליים בלבד, באה לעולם הצהרתו של מנכ"ל אלישרא, מר יצחק גת, (לפחות כפי שדווחה בעיתונות לפני מספר שבועות) לפיה הוא לא רוצה בחברה עובדים "עם שיערות לבנות". בינתיים דווח בעיתונות כי מר גת טען כי "דבריו הוצאו מהקשרם", ברם ככל הנראה שלא היה מדובר בפליטת פה או בטעות וגם אם הדברים אכן הוצאו מהקשרים, ניתן ללמוד מהם דבר או שניים על תפיסת הזיקנה בישראל. ניתן להניח שמה שבאמת הסתתר מאחורי אמירה זו היא עמדה הרבה יותר פשוטה ובסיסית: מר גת ככל הניראה לא רוצה אצלו במפעל עובדים זקנים, יקרים, מאוגדים ובעלי קביעות.

אמירתו של מר גת מעניינת במיוחד, שכן היא לא רק מייצגת את השיח הכלכלי הניאו-ליברלי הפופולרי כיום. היא משקפת תופעה חברתית-כלכלית רחבה הרבה יותר: תופעת הגילנות. הגילנות – או במינוח הלועזי המוכר יותר, האגי'זם (agism) – היא אותה תופעה חברתית המזכירה במאפייניה את הגזענות או סקסיזם, אך מתייחסת לקבוצת האוכלוסייה הזקנה. היא מאופיינת בהדרה, אפליה וסטריאוטיפיזציה שיטתית של הזקנים כאנשים חסרי ערך, חסרי ישע, תלויים ונזקקים, מיושנים וחסרי תועלת, שאיבדו את יכולתם לתרום ולקחת חלק פעיל בכלכלה ובחברה.
הביטויים לתופעת הגילנות נמצאים בכל: החל מתעשיית הקוסמטיקה והרפואה הפלסטית, המעודדת תכשירי "אנטי-אג'ינג" או טיפולי בוטוקס במטרה ל"הילחם" ולהעלים את הזיקנה; דרך תקשורת ההמונים הסוגדת לאותם סלברטאים המאופיינים בגילם או במראם הצעיר; וכלה בהתמקדות של השיח הציבורי בתחום הזיקנה בהקשרים של חולשה ופגיעות: זקנות הנופלות קורבן לשוד, או זקנים שנפלו עם מכוניתם לתהום לאחר שלחצו על דוושת הגז במקום על הבלמים.

ביטוייה של הגילנות בולטים במיוחד בשוק העבודה הישראלי: יש דיווחים על כך שמעבידים כמעט שאינם מגייסים עובדים חדשים מעל גיל 40; "מבצעי" פרישה מוקדמת ממשיכים לעודד עובדים מבוגרים לפרוש כל זאת כדי "לפנות מקום" לעובדים צעירים יותר; סיפוריהם של עובדים מוכשרים בשנות ה-50 לחייהם המתקשים מאוד למצוא עבודה רק נעשים יותר רווחים; ומסתבר כי אפילו במקומות כמו האקדמיה הישראלית מעדיפים חוקרים "צעירים בגילם" ורואים לעיתים בחוקרים מבוגרים כנטל ולא כערך מוסף. כל אלה מצטרפים לאופנה החדשה המעודדת את מקומות העבודה לאפיין את עצמם כ"צעירים ודינמיים" ובכך לבדל את עצמם מכל מה שקשור לזיקנה או זקנים.
תופעת הגילנות בישראל בולטת על רקע העובדה שהיא בלתי חוקית: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, כולל בחובו מאז שנת 1995 את איסור האפליה מטעמי גיל בכל ההקשרים התעסוקתיים: קבלה לעבודה, תנאי שכר, קידום או אפילו פיטורין. איסור האפליה מטעמי גיל אף הוכר על ידי בית המשפט העליון, בפרשה הידועה כפרשת רקנט נגד חברת אל-על, (בהקשר של אפלייתם של דיילי אויר לעומת דיילי קרקע בגיל הפרישה), כאפליה שחומרת פגיעתה בכבוד האדם וחירותו איננה פחותה מזו של אפליות אחרות כגון האפליה מטעמי מין, גזע או לאום.
אך החשוב מכל, לפחות בהקשר הכלכלי, האפליה מטעמי גיל איננה רציונלית: מחקרים אמפיריים מצביעים על כך שהאפקטיביות והפרודוקטיביות של עובדים מבוגרים אינו פחותה מזו של עובדים צעירים יותר. יתרה מכך, לעובדים מבוגרים יש יתרונות כלכליים לא מבוטלים בהשוואה לחבריהם הצעירים יותר: הם נאמנים יותר למקום עבודתם, הם בעלי ניסיון רב יותר ולפיכך הם חשופים פחות לתאונות בעבודה, והם לא פחות פתוחים לשינויים ולאימוץ טכנולוגיות חדשות מאשר עובדים אחרים. לבסוף, הרבה יותר נכון למיין עובדים על פי כישורים אינדבידואליים מאשר על פי גיל כרונולוגי. לפיכך, בניתוח עלות תועלת אין כל בסיס להנחה הגורפת כי יהיה זה יותר "כלכלי" לא להעסיק אנשים רק בגלל שהם "בעלי שיער לבן", כמו שאין כל בסיס לטענה זו ביחס ל"בעלי עור שחור" או ביחס לנשים. ובחזרה למר גת: מוטב לו וליתר המנכלי"ם בישראל להפנים כי העובדים המבוגרים ו"בעלי השיער הלבן" אינם נטל כלכלי, אלא משאב בעל ערך מוסף, הן כלכלית והן חברתית.