על חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008
מתי נקבע מותו של אדם? האם כאשר ליבו חדל לפעום והדם מפסיק לזרום בעורקיו? או האם כאשר מוחו "מת" וכל הפעילות העצבית במוח מפסיקה לתפקד? דילמה מוסרית-חוקית זו העסיקה מומחים, אנשי דת, וחולים במשך שנים רבות.
זה מקרוב נחקק בכנסת חוק מוות מוחי-נשימתי. מטרת החוק היא להסדיר את קביעת מועד מותו של אדם מבחינה חוקית ומוסרית. הסיבה שהחוק בא לעולם היא לא רק הצורך להגדיר באופן ברור מתי אדם נחשב כ"מת" בעידן של טכנולוגיה רפואית מודרנית אשר מאפשרת להחזיק אדם ב"חיים" באמצעות טכנולוגיות רפואיות מתקדמות – זאת למרות בכל מצב טבעי אחר גופו של האדם היה "מת", אלא הדבר נדרש מבחינה חוקית כדי להקל על אנשים בעלי אמונה דתית להסכים לתרום איברי גוף להשתלה אצל חולים אחרים, ולמנוע מצב שבו למעשה יחישו את "מותם" של אנשים כדי לאפשר לתרום את איברי גופם החיוניים לאחרים.
החוק קובע שמועד מותו של אדם הוא אחת משתיים: או מועד מותו ה"מוחי-נשימתי" או מועד מותו ה"לבבי-נשימתי".
מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע אך ורק על ידי שני רופאים מוסמכים, שמה שמייחד אותם הוא לא רק שהם מומחים בתחומים, אלא שהם ניטרליים במובן זה שהם אינם עוסקים בהשתלות איברים ואינם מעורבים ישירות בטיפול במטופל.
יתרה מכך, מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע רק כאשר הסיבה הרפואית להפסקת תפקוד המוח ידועה וברורה, קיימת הוכחה קלינית להפסקה מוחלטת של נשימה עצמונית, וקיימת הוכחה קלינית ומכשירנית כי יש הפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח, לרבות תפקוד גזע המוח.
קביעה חשובה נוספת שהחוק מעגן היא חובת הרופאים ליידע בני משפחה של המטופל כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וכי מוטלת עליהם החובה לשמוע דעת בני המשפחה בדבר רצון המטופל בעניין, וכן ליידע אותם בדבר אפשרותם להתייעץ עם אנשי מקצוע טיפוליים בנדון.
לבסוף, החוק גם קובע כי למרות האמור בחוק, במידה והקביעה אודות מוות מוחי-נשימתי מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.
