ועוד על החמרת הענישה של תוקפי קשישים

בהמשך לרשימה הקודמת, להלן המשך פיתוח הטיעון.
בימים אלה אישרה הכנסת חקיקה אשר החמירה את הענישה של תוקפי זקנים. הביקורת הציבורית היחידה שזכתה להד ציבורי של ממש היתה דווקא קול של גב' אידה פוגל, קשישה אשר בעצמה נפלה קורבן לאלימות קשה ביותר, שטענה דווקא כי היה ראוי לקבוע ענישה חמורה אף יותר לתוקפי קשישים. השאלה הנשאלת היא הייתכן שהחקיקה שזה עתה אושרה לא רק שלא תיטיב את מצבם של הזקנים בישראל אלא דווקא תיפגע בהם?
כדי להבין מדוע יצירת חקיקה ייחודית להחמרת הענישה של מי שתוקף אדם מעל גיל 65 גורמת ליותר נזק לזקנים מאשר לתועלת, חשוב לזהות את הבעיה החברתית המרכזית ממנה סובלים זקנים בישראל: הבעייה איננה האלימות כלפי קשישים, שהיא בבחינת סימפטום בלבד, הבעייה היא הגילנות. גילנות, המושג העברי ל- ageism, מבטא מציאות חברתית ולפיה אנשים זקנים סובלים מהדרה ואפליה אך ורק בגלל גילם הכרונולוגי. הדוגמאות לכך במשפט הישראלי הן רבות: החל מחוק גיל פרישה המאפשר למעבידים לסיים העסקת עובדים רב בשל גילם הכרונולוגי, דרך הזכות לתמיכה בניידות הניתנת רק לנכים שנכותם התהוותה לפני הגיעם לגיל 65, וכלה בהסדרים בריאותיים השוללים תרופות או פרוצדורות רפואיות מאוכלוסיית הזקנים, רק בגלל היותם "זקנים" על פי גילם הכרונולוגי. דוגמאות ספורות אלה הן רק קצה קצהו של קרחון עצום של הסדרים משפטיים ה"שופטים" אדם רק בגלל גילו, ולא בגלל כישוריו או יכולתו.
ההבניה החברתית השלילית של הזיקנה, ותיוגו של אדם אך ורק בגלל גילו הכרונולוגי, היא היא ההשפלה הקשה ביותר של האוכלוסייה הזקנה. שלילת זכותו של אדם להתנדב למשמר האזרחי, למרות שהוא בריא, חזק ומעוניין להתנדב – רק בגלל שהוא בן 73 – היא לא רק משפילה, היא גם משדרת מסר חברתי רב עוצמה: מקומם של הזקנים איננו במעגלים החברתיים הפעילים והתורמים. מקומם הראוי של הזקנים על פי המסר החברתי בישראל הוא רק באחד משני מרחבי מחייה חברתיים: או על שפת הבריכה של דיור מוגן אקסקלוסיבי או במיטה בבית חולים סיעודי. הגילנות היא זו שמעצבת בסופו של דבר את דמותו של ה"קשיש" כאדם חלש, תלוי, וחסר ישע, שיכול לשמש כקורבן קל ונוח לעבריינים המחפשים טרף קל.
הדרך הנכונה לפיכך לשנות בצורה מהותית את מעמדם וזכויותיהם של הזקנים בישראל ולצמצם בסופו של דבר את העבריינות כלפיהם, היא לא להגביר את תדמית חולשתם אלא דווקא להיאבק בגילנות. לדוגמא, הפעלת מערכי האכיפה החוקיים למניעת אפליה מטעמי גיל של עובדים מבוגרים, יכולה למנוע את השפלתם והדרתם משוק העבודה הפעיל. לדוגמא, הקצאת משאבים כספיים וחברתיים לשינוי מיקומם החברתי האמיתי בישראל במסגרת הגדלה ראלית של קצבת הזיקנה והחזרת הצמדתה לשכר הממוצע במשק, מסוגלת אף היא להעניק לזקנים רבים אמצעים שכיום חסרים להם לשמור על כבודם. או לבסוף, הכללת האשפוז הסיעודי הממושך לסל שירותי הבריאות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יכולה למנוע השפלת זקנים רבים במבחני נזקקות ומיצובם בעימות בין דורי אל מול ילדיהם הבוגרים.
אבל כאמור, מדינת ישראל ומחוקקיה לא נקטו באף אחד מהצעדים המפורטים לעיל מסיבה פשוטה: הם כרוכים בהקצאת משאבים של ממש, בעוד שהגברת הענישה איננה כרוכה בהקצאת משאבים כלשהי. אך חמור מכך: הבחירה להתמקד בהחמרת הענישה, על אף שנעשתה בתום לב, מגדילה למעשה ומעצימה את דמותם השלילית של הקשישים: היא מקבעת את דמותם כזקוקים להגנת הציבור, כקבוצה שאינה מסוגלת להגן על עצמה התלויה בהגנה הפטרנליסטית של החקיקה הפלילית. חקיקה מסוג שכזה לא תועיל לזקנים ולא תצמצם את הפגיעה בהם. כל עוד הגילנות פושה בישראל, עבריינים ימשיכו לראות בזקנים טרף קל. חקיקה גילאית זו יוצרת אשליה של צדק, ולא צדק אמיתי. יתרה מכך - חומרת הענישה לא צריכה להיות פונקציה של גילו הכרונולוגי של הקורבן. אדם בן 58 יכול להיות נכה ותלותי באופן שהפגיעה בו תהיה קשה בהרבה מאדם בן 72, בריא וחזק.
לפיכך, באופן מצער, החקיקה החדשה רק תצטרף לחוקים אחרים המשמשים כיום כעלה תאנה לאי העשייה האמיתית בתחום המאבק לשינוי מעמדם ומצבם של הזקנים בחברה הישראלית - הוא המאבק בגילנות.