ועוד על החמרת הענישה של תוקפי קשישים

בהמשך לרשימה הקודמת, להלן המשך פיתוח הטיעון.
בימים אלה אישרה הכנסת חקיקה אשר החמירה את הענישה של תוקפי זקנים. הביקורת הציבורית היחידה שזכתה להד ציבורי של ממש היתה דווקא קול של גב' אידה פוגל, קשישה אשר בעצמה נפלה קורבן לאלימות קשה ביותר, שטענה דווקא כי היה ראוי לקבוע ענישה חמורה אף יותר לתוקפי קשישים. השאלה הנשאלת היא הייתכן שהחקיקה שזה עתה אושרה לא רק שלא תיטיב את מצבם של הזקנים בישראל אלא דווקא תיפגע בהם?
כדי להבין מדוע יצירת חקיקה ייחודית להחמרת הענישה של מי שתוקף אדם מעל גיל 65 גורמת ליותר נזק לזקנים מאשר לתועלת, חשוב לזהות את הבעיה החברתית המרכזית ממנה סובלים זקנים בישראל: הבעייה איננה האלימות כלפי קשישים, שהיא בבחינת סימפטום בלבד, הבעייה היא הגילנות. גילנות, המושג העברי ל- ageism, מבטא מציאות חברתית ולפיה אנשים זקנים סובלים מהדרה ואפליה אך ורק בגלל גילם הכרונולוגי. הדוגמאות לכך במשפט הישראלי הן רבות: החל מחוק גיל פרישה המאפשר למעבידים לסיים העסקת עובדים רב בשל גילם הכרונולוגי, דרך הזכות לתמיכה בניידות הניתנת רק לנכים שנכותם התהוותה לפני הגיעם לגיל 65, וכלה בהסדרים בריאותיים השוללים תרופות או פרוצדורות רפואיות מאוכלוסיית הזקנים, רק בגלל היותם "זקנים" על פי גילם הכרונולוגי. דוגמאות ספורות אלה הן רק קצה קצהו של קרחון עצום של הסדרים משפטיים ה"שופטים" אדם רק בגלל גילו, ולא בגלל כישוריו או יכולתו.
ההבניה החברתית השלילית של הזיקנה, ותיוגו של אדם אך ורק בגלל גילו הכרונולוגי, היא היא ההשפלה הקשה ביותר של האוכלוסייה הזקנה. שלילת זכותו של אדם להתנדב למשמר האזרחי, למרות שהוא בריא, חזק ומעוניין להתנדב – רק בגלל שהוא בן 73 – היא לא רק משפילה, היא גם משדרת מסר חברתי רב עוצמה: מקומם של הזקנים איננו במעגלים החברתיים הפעילים והתורמים. מקומם הראוי של הזקנים על פי המסר החברתי בישראל הוא רק באחד משני מרחבי מחייה חברתיים: או על שפת הבריכה של דיור מוגן אקסקלוסיבי או במיטה בבית חולים סיעודי. הגילנות היא זו שמעצבת בסופו של דבר את דמותו של ה"קשיש" כאדם חלש, תלוי, וחסר ישע, שיכול לשמש כקורבן קל ונוח לעבריינים המחפשים טרף קל.
הדרך הנכונה לפיכך לשנות בצורה מהותית את מעמדם וזכויותיהם של הזקנים בישראל ולצמצם בסופו של דבר את העבריינות כלפיהם, היא לא להגביר את תדמית חולשתם אלא דווקא להיאבק בגילנות. לדוגמא, הפעלת מערכי האכיפה החוקיים למניעת אפליה מטעמי גיל של עובדים מבוגרים, יכולה למנוע את השפלתם והדרתם משוק העבודה הפעיל. לדוגמא, הקצאת משאבים כספיים וחברתיים לשינוי מיקומם החברתי האמיתי בישראל במסגרת הגדלה ראלית של קצבת הזיקנה והחזרת הצמדתה לשכר הממוצע במשק, מסוגלת אף היא להעניק לזקנים רבים אמצעים שכיום חסרים להם לשמור על כבודם. או לבסוף, הכללת האשפוז הסיעודי הממושך לסל שירותי הבריאות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יכולה למנוע השפלת זקנים רבים במבחני נזקקות ומיצובם בעימות בין דורי אל מול ילדיהם הבוגרים.
אבל כאמור, מדינת ישראל ומחוקקיה לא נקטו באף אחד מהצעדים המפורטים לעיל מסיבה פשוטה: הם כרוכים בהקצאת משאבים של ממש, בעוד שהגברת הענישה איננה כרוכה בהקצאת משאבים כלשהי. אך חמור מכך: הבחירה להתמקד בהחמרת הענישה, על אף שנעשתה בתום לב, מגדילה למעשה ומעצימה את דמותם השלילית של הקשישים: היא מקבעת את דמותם כזקוקים להגנת הציבור, כקבוצה שאינה מסוגלת להגן על עצמה התלויה בהגנה הפטרנליסטית של החקיקה הפלילית. חקיקה מסוג שכזה לא תועיל לזקנים ולא תצמצם את הפגיעה בהם. כל עוד הגילנות פושה בישראל, עבריינים ימשיכו לראות בזקנים טרף קל. חקיקה גילאית זו יוצרת אשליה של צדק, ולא צדק אמיתי. יתרה מכך - חומרת הענישה לא צריכה להיות פונקציה של גילו הכרונולוגי של הקורבן. אדם בן 58 יכול להיות נכה ותלותי באופן שהפגיעה בו תהיה קשה בהרבה מאדם בן 72, בריא וחזק.
לפיכך, באופן מצער, החקיקה החדשה רק תצטרף לחוקים אחרים המשמשים כיום כעלה תאנה לאי העשייה האמיתית בתחום המאבק לשינוי מעמדם ומצבם של הזקנים בחברה הישראלית - הוא המאבק בגילנות.

האם החמרת הענישה לתוקפי זקנים - היא הפתרון?

בימים אלה החליטה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לאשר לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק אשר תכילתה להחמיר את הענישה של תוקפי זקנים.
כפי שדווח על ידי העיתונאי שחר אילן, "ועדת חוקה חוק ומשפט אישרה הבוקר (שני) לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק להטלת עונש מאסר חובה על תוקפי קשישים. שופט שירצה להימנע ממאסר בפועל יצטרך לפרט בגזר הדין נימוקים מיוחדים לכך. הצעת החוק מהווה החמרה בענישה הקיימת, אך היא נסיגה גדולה מהצעת החוק המקורית של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), לפיה יוטלו עונשי מאסר חובה של 20 שנות מאסר על גורמי חבלה של ממש לקשישים, ו-10 שנות מאסר על תקיפת קשישים.החלטת הוועדה מיתנה את הצעת החוק של רותם כך שבוטלו עונשי החובה המוצעים, להוציא חובת מאסר כלשהו. נקבע שעונש המקסימום על תקיפת קשיש וגרימת חבלה של ממש יוגדל משלוש שנים היום לחמש שנים. עונש המקסימום על תקיפת קשיש וגרימת חבלה חמורה ישאר שבע שנים. לאחר דיון ממושך, החליטה הוועדה להשתמש במילה "זקן", ולא במילה "קשיש". "זקן" הוגדר כמי שגילו מעל 65. כדי לאלץ את רותם להתפשר קידם יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן ששון (קדימה), שורה של הצעות חוק מתונות יותר. רותם העדיף להסכים להחמרה המוצעת כדי לזכות בתמיכת הקואליציה. רותם בירך על החלטת הוועדה ואמר כי "החוק הוא בשורה חשובה לקשישים, והתרעה לתוקפים". ח"כ משה שרוני (גמלאים), שגם יזם הצעת חוק להחמרת הענישה על תוקפי קשישים, האשים את חברי הוועדה כי "על מצפונם תוטל העובדה שהקשישים ימשיכו להיות מטרה". יו"ר הוועדה, בן ששון, אמר שהוועדה העבירה מסר לתוקפי הקשישים, אך הגבירה את הענישה באופן מידתי."
השאלה הנשאלת היא האם זה המסלול החקיקתי הנכון והראוי? האם אין בחקיקה מסוג זה כדי להגביר את הבניה החברתית של הזקנים כחסרי ישע הזקוקים להגנת יתר? האם אין בחקיקה זו כדי לשמש עלה תאנה המכסה את כשלון המחוקקים בישראל לחוקק חוקים שיש בהם כדי לגרום שינוי מהותי וממשי במצבם ומעמדם של הזקנים בישראל (כדוגמת הגדלת קצבת הזיקנה הבסיסית באופן מהותי והחזרת הצמדתה לשכר הממוצע במשק)? האם אין זה סימלי שהכנסת מאמצת את הצעד החקיקתי שהעלות הכלכלית שלו היא שולית וזניחה ( שימו לב כי החמרת ענישה אינה מחייבת כל הקצאה תקציבית ייחודית או משמעותית נוספת לטובת הזקנים דווקא). ולבסוף, האם החמרת ענישה לכשלעצמה, ללא כל הליך ציבורי הסברתי נוסף, באמת תרתיע עבריינים מלתקוף זקנים? אני מטיל בכך ספק.

תחרות סרטים בנושא "כשאני אהיה בן 50"

ארגון הגימלאים האמריקאי ערך תחרות סירטונים בנושא "כשאהיה בן 50".

התחרות כיוונה לקשר את הדור הצעיר, המחובר לממשקים כדוגמת YouTube ומחובר רב שעות היממה לאינטרנט,צופה בוידיאו באינטרנט, ומקושר לרשתות חברתיות באינטרנט.

תוצאות התחרות - שהיתה תחרות נושאת פרסיםכספייים - נמצאים בקישור של כותרת רשימה זו.

התוצאות חלקן יפות ביותר ומומלצות, אם כי יש להודות שההקשר הוא מאוד אמריקאי (אבל, משקף את מה שעומד להתרחש בישראל במבט לפנים).

תהינו.

איסי

דוח העוני 2006/7 והקשישים בישראל

בימים אלה פורסם דוח העוני השנתי. בכל הנוגע לקשישים, קובע דוח העוני כדלקמן:

"ב- 2006/7 נרשמה עלייה בלתי צפויה בשיעור העוני בקרב קשישים: תחולת העוני בקרב קשישים עלתה מ- 21.5% ב- 2006 ל- 23.5% ב- 2006/7. בבדיקה מקיפה שנערכה מתברר כי מקור הירידה בהכנסה היחסית של הקשישים, על פי נתוני הסקר, הוא במרכיב ההכנסה מקצבאות (שכן יתר מרכיבי ההכנסה עלו בשיעור הדומה לעלייה ברמת החיים). ממצא זה עומד בניגוד למגמות הנצפות על פי הנתונים המנהליים שבידי הביטוח הלאומי"

מציאות זו היא קשה לא רק בגלל ששיעורי העוני בקרב הקשישים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם המערבי; מציאות זו קשה לא רק בגלל שעומדת בניגוד מוחלט להבטחה של מפלגת הגימלאים לחולל שינוי מהותי במצבם הכלכלי של הזקנים בישראל, אלא שבסופו של דבר היא תולדה של השינוי החקיקתי ששינה את שיטת ההצמדה של קצבאות הזיקנה. בעוד שעד תוכנית החירום הכלכלית של ראשית שנות האלפיים קצבאות הזיקנה שמרו על ערכן הריאלי על ידי הצמדן לשכר הממוצע במשק, הרי שמצב זה השתנה וכיום קצבאות הזיקנה צמודות למדד המחירים לצרכן - דבר המבטיח, על פני זמן, שחיקת ערכן הריאלי והגדלת שיעור העניים בקרב הזקנים.
הגיע העת - ופרסום הממצאים של דוח העוני הוא תיזמון טוב לשם כך - לפעול לשינוי שיטת ההצמדה של קצבאות הזיקנה ולהחזיר את הצמדתן לשכר הממוצע במשק - כל זאת גם לצד העלאת השיעור הבסיסי של קצבאות הזיקנה לערכים המאפשרים הלכה למעשה קיום בכבוד.

החוק וזכויות ביקור של סבים וסבתות: הלקח של פרשת טרוקסל

זכויות הביקור של סבים וסבתות צפה יותר ויותר על סדר היום הציבורי בישראל. הדבר נובע לא רק מהזדקנותה של החברה הישראלית, אלא בעיקר בשל שתי תופעות, שהאחת מהן היא כללית, והשניה יותר ייחודית לישראל. התופעה הכללית היא השינוי הדרמטי במבנה המסורתי של המשפחה. חלק משינוי זה נובע מהעלייה הניכרת בשיעור הגירושין, הגוררים בעקבותיהם, לעיתים, גם ניסיון לנתק את הקשר בין הנכדים ובין הורי בן או בת הזוג שנפרדו. חלק אחר מהתופעה נובע בריבוי מסגרות משפחתיות "חדשניות" כדוגמת חיים ללא מסגרת נישואין, חילופי זוגות תכופים, ועוד. התופעה השניה, היותר קונקרטית, נוגעת לתופעה שבמסגרת העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, היו לא מעט מקרים בהם ילדים קטנים הגיעו ארצה יחד עם סביהם וללא ההורים, או שבפועל, ההורים הפקידו את ילדיהם באחריות הסבים.

מציאות זו מעוררת שאלות משפטיות לא פשוטות. ככלל, ולמעט חריגים בודדים, החוק בישראל אינו מכיר ואינו מעניק מעמד משפטי מיוחד לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם. ככלל, החוק בישראל מעניק מעמד עליון למשפחה הגרעינית, ובמסגרת זו מעניק מעמד עליון לטובת הילד. במסגרת עקרונות אלה, מעמד הסבים נסוג לאחור, ואינו זוכה לעיגון משפטי ספציפי, וככל שקיימת הכרה בזכויות הסבים, הרי שהיא נגזרת של העקרונות הקודמים.
יחד עם זאת, בארצות שונות בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, התחוללו שינויים חוקיים מרחיקי לכת בעשור האחרון. באופן קונקרטי, נחקקו חוקים רבים המעגנים באופן חוקי את זכותם של סבים וסבתות להמשיך ולשמור על קשר עם נכדיהם, גם במקרים בהם ילדיהם נפרדו מבן או בת זוגם, וגם במקרה בו ההורה שעימו נמצאים הנכדים אינו מעוניין בהמשך הקשר בין ילדיו ובין הסבים.
חוקים אלה מעוררים שאלות חברתיות לא פשוטות: בידי מי צריכה להיות ההחלטה בדבר הקשר בין הנכדים ובין הסבים? האם הדבר נתון באופן בלעדי לסמכות ההורה הביולוגי? האם ראוי לכפות את הקשר בין הסבים ובין הנכדים גם בניגוד לרצון ההורים? האם נקודת המבט המשפטית צריכה להיות "זכויות הסבים" או שמא נקודת המוצא החוקית צריכה להיות "טובת הילד" או אולי "רצון ההורים"?

בישראל סוגיות אלה עדיין לא זכו למענה משפטי. יחד עם זאת, בארה"ב, הגיעו מספר מקרים לבתי המשפט העליונים של מדינות שונות. יש לזכור כי בכמעט כל מדינות ארה"ב ישנה חקיקה ספציפית ביחס לזכויות הביקור של סבים וסבתות כלפי נכדיהם, חלקם חוקים ספציפיים ביחס לסבים וסבתות, וחלקם חוקים כלליים יותר, הנוגעים לזכויות ביקור של קרובי משפחה נוספים. המקרה הבולט שהגיע לפסיקת בית המשפט העליון הפדרלי, התרחש בפרשת טרוקסל (Troxel v. Granville, 530 U.S. 57 (2000 .
בפרשת טרוקסל, המסגרת המשפטית היתה חוק של מדינת וושינגטון, אשר התיר לכל אדם ובכל עת, לפנות לבית משפט, ולבקש לקבל זכויות ביקור מבית המשפט – כאשר בית המשפט מוסמך מצידו להעניק זכויות ביקור שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד, שעימו מבקשים לשמור על קשר.
במקרה הקונקרטי, ג'ניפר וגרי טרוקסל פנו לבית המשפט בבקשה לקבל זכויות ביקור אצל הנכדות שלהן, איזבל ונטלי טרוקסל. טומי גרנוויל, האמא של שתי הילדות, אמנם לא התנגדה כי הסבים יבקרו את ביתן (נכדותיהן), אבל שינתה את היקף הביקורים. הרקע לכך נבע מהעובדה שבעבר טומי גרנוויל וברד טרוקסל (הבן של ג'ניפר וגרי טרוקסל) גרו יחדיו ביחס מספר שנים, ונולדו להן שתי הבנות. הם מעולם לא נישאו באופן רשמי. לאחר שנפרדו בשנת 1991, עבר הבן להתגורר אצל הוריו, ובסופי שבוע היה מביא את בנותיו לבית הוריו – וכך שמרו הסבים על קשר עם נכדותיהן. אבל בשנת 1993, התאבד ברד טרוקסל. לאחר שברד התאבד המשיכו הטרוקסלים לשמור על קשר עם נכדותיהן, עד שבשלב מסויים, הודיע להם טומי כי הם יוכלו לבקר את נכדותיהן רק פעם בחודש, לביקור קצר. בעקבות החלטה זו פנו בני הזוג טרוקסל לבית המשפט בבקשה לראות את נכדותיהן פעמיים בחודש לסוף שבוע, וכן לבלות איתן במשך שבועיים בחופשת הקיץ.
בית המשפט בערכאה הראשונה של מדינת וושינגטון נקט עמדת ביניים של מעין פשרה, והעניק לטרוקסלים זכות לראות את נכדותיהן במשך סוף שבוע אחד בכל חודש, וקבע כי הן ישהו איתם במשך שבוע בחופשת הקיץ, וכן יבלו איתם בימי ההולדת של הסבים. בכך הסיפור המשפטי רק התחיל: טומי טרוקסל ערערה על פסק הדין. יתרה מכך, בינתיים טומי טרוקסל גם התחתנה, ובעלה ה"חדש" נקט בהליכי אימוץ והפך להיות האב המאמץ של שתי הילדות.
כאשר הנושא הגיע לבית המשפט לערעורים של מדינת וושינגטון, זה מצידו קיבל את הערעור של טומי טרוקסל מטעמים משפטיים, וקבע כי לסבים אין מעמד חוקי לבקש זכויות ביקור כל עוד אין הליך משפטי תלוי ועומד יחס לשאלת החזקה בילדים. לפיכך, למעשה בית המשפט לערעורים דחה על הסף את תביעת הסבים בשל חוסר מעמד משפטי. הפעם היה זה תורם של הסבים להגיש ערעור לבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון. בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קיבל את הערעור בכל הנוגע לזכותם של הסבים להגיש בקשה לקבל זכויות ביקור גם בהעדר הליך משפטי הנוגע לסוגיית החזקה בילדים, אבל בסופו של דבר דחה את תביעת הסבים מסיבה אחרת לגמרי.
בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון קבע כי החוק של מדינת וושינגטון, המעניק לכל אדם זכות לפנות בבקשה לקבל זכויות ביקור, ומאפשר לבית המשפט ליתן זכויות שכאלה במידה והדבר הולם את טובת הילד – הוא בלתי חוקתי וסותר את החוקה האמריקאית. בית המשפט העליון התבונן על הסוגיה כולה דרך פרספקטיבה מאוד ברורה: זכויות ההורים. על פי עקרונות החוקה האמריקאית, להורים הטבעיים קיימת הזכות להחליט כיצד לגדל את ילדיהם – ואילו למדינה אין כל זכות להתערב בזכות טבעית זו, אלא אם כן ההורים "פוגעים" בילד, וגורמים לו נזק (harm). כל עוד המדינה לא מצליחה להוכיח כי ההורים גורמים לילדיהם נזק, אין למדינה זכות להתערב באופן שבו הם מחליטים לגדל את ילדיהם.
לפיכך, הואיל והחוק של מדינת וושינגטון לא דרש כל הוכחה מטעם המדינה להראות כי לילד נגרם נזק – וזאת כתנאי מקדמי להענקת זכויות הביקור בניגוד לרצון ההורים – הרי שהחוק אינו עומד בדרישות החוקה ופוגע באופן בלתי חוקי בזכות הבסיסית של ההורים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם. הבעייתיות השניה בחוק של מדינת וושינגטון על פי בית המשפט העליון של המדינה היה נעוץ בעובדה שהיה מנוסח בצורה רחבה מידי: הוא העניק מעמד "לכל אדם" ללא כל מגבלה, ו"בכל עת" שוב ללא כל מגבלה, להגיש את הבקשה לקבל זכויות ביקור .
הסבים לא וויתרו, ועירערו על החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון בפני בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב. לצערם, הם הפסידו גם כאן: ברב קולות, החליט בית המשפט העליון האמריקאי לאשר את החלטת בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון, ודחה את ערעור הסבים. דעת הרב של בית המשפט העליון האמריקאי התבססה על התיקון ה- 14 לחוקה האמריקאית, האוסר על המדינה לפגוע בחיים, חירות ורכוש של אדם ללא הליך משפטי הוגן. על פי תפיסת העולם החוקתית האמריקאית, הזכות להליך הוגן איננה רק זכות פרוצדורלית, אלא זכות מהותית, המגנה על היחיד מפני התערבות המדינה בזכויות היסוד שלו. במקרה הנדון, זכות היסוד המוגנת מפני התערבות המדינה היא זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם לפי שיקול דעתם ולפי מיטב הבנתם. זכות בסיסית זו של ההורים לעצב את אופן החינוך והגידול של ילדיהם ללא התערבות המדינה הוכרה לאור השנים בפסקי דין רבים. החוק הקונקרטי מנוסח בצורה הפוגעת באופן קשה בזכות זו: הוא מעניק למעשה לכל אדם, אשר חושב שטובת הילד מחייבת להעניק לו זכות ביקור, לפנות לבית המשפט, ולהעניק למעשה באופן אוטומטי זכות לבית המשפט "לשפוט" את שיקול הדעת של ההורים אך ורק בשל פניית או "זר". ה"זר" אינו נדרש להוכיח שם דבר מיוחד, והחוק אינו מעניק שום משקל מיוחד לעמדת ההורים בהליך. למעשה, כל החלטה של ההורים הטבעיים, עומדת ל"מבחן חוזר" הנתון לחלוטין לשיקול דעתו של השופט, על פי מה שהוא או היא סבורים כי טובת הילד – דבר הפוגע קשות באוטונומיה של ההורים ובזכותם הבסיסית להיות המחליטים ביחס לילדיהם.
דעת הרב בבית המשפט העליון הפדרלי האמריקאי גם התבססה על עובדות המקרה: לא היתה כל טענה כי טומי גרנוויל לא היתה אמא טובה, אוהבת או דואגת. לא היתה גם כל טענה כי היה ניסיון מצידה לבטל או לנתק לחלוטין את הקשר בין בנותיה ובין הסבים. המחלוקת היחידה היתה ביחס להיקף/כמות שעות הביקור – ובנקודה זו בית המשפט אינו עדיף על ההורה הטבעי. להיפך – על פי גישת דעת רב שופטי בית המשפט העליון, העדיפות בהקשר זה היא לעולם בידי ההורה הטבעי ולא בידי בית המשפט או המדינה, שכן זו זכות היסוד של ההורה להכריע בסוגיות שכאלה, ולא היתה כל סיבה להתערב בהחלטתה של טומי, גם אם שופט כזה או אחר סבור כי ראוי אולי היה להחליט אחרת.
מעניין לציין כי כנגד דעת הרב, היתה גם דעת מיעוט מעניינת ומורכבת. נסתפק לצורך רשימה זו בציון העובדה שדעת המיעוט הפנתה את תשומת לב הדיון לא רק לזכויות ההורים, אלא גם לזכויות הילד. מתוך פרספקטיבה של זכויות הילד, דעת המיעוט סברה, כי בהחלט ייתכנו מקרים שהאינטרס הלגיטימי להגן על זכויות הילד, ולהביא לידי ביטוי את רצונו וטובתו, יצדיקו את ההתערבות והפגיעה באוטונומיה ההורית עליה הצביע דעת הרב – במיוחד כאשר הדברים נוגעים לשמירת קשר עם קרובי משפחה, כדוגמת סבים וסבתות. הדבר נכון במיוחד במציאות משתנה, בה תפיסות העולם שלנו ביחס לזהות המשפחה הגרעינית הולכות ומטשטשות, והמשפחה מקבלת מימדים רחבים ודינמיים הרבה יותר מאלה שהיו מוכרים בעבר. כאמור, דעה זו לא התקבלה בסופו של דבר.
פסק הדין בעניין טרוקסל, ביטל למעשה את החוק של מדינת וושינגטון ביחס לזכויות ביקור של סבים וסבתות (ושל כל יתר הקרובים ואנשים אחרים). הדבר היווה כמובן מכה קשה לא רק לבני הזוג טרוקסל, אלא גם לכל אלו שזכויות סבים וסבתות קרובים לליבם. יחד עם זאת, נדמה כי המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל איננו בהכרח כי חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות אינם תקפים. המסר העיקרי של פסק הדין בפרשת טרוקסל הוא כי כאשר באים לעצב את החוקים הנוגעים לזכויות ביקור של סבים וסבתות, יש לעשות זאת בצורה מאוזנת, מדוייקת, תוך מתן משקל הולם לזכויות ההורים הטבעיים, ותוך הגדרת נטל הוכחה ושכנוע אשר משקף לא רק את זווית המבט של הסבים והסבתות, אלא גם אם זווית המבט של ההורים, ואת זווית המבט של הילדים. מסר זה נכון במיוחד כיום במדינת ישראל: אם ועד כמה שגם אנחנו כאן מעוניינים לחוקק חוקים המעניקים זכויות ביקור לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם, עלינו לעשות זאת בצורה מאוזנת ומבוקרת, מבלי לאבד את נקודות המוצא הבסיסיות הנוגעות לזכויות ההורים ולזכויות הילדים.

כשהמשפט מגלה את הזיקנה

החברה הישראלית מזדקנת. הישראלים בריאים וחיים יותר, הנשים עצמאיות ומולידות פחות ילדים, והממשלה מביאה לארץ עולים מזדקנים. אלו עובדות סטטיסטיות הידועות ומוכרות לרב, אשר באות גם לידי ביטוי, בין היתר, בהצלחת מפלגות הגימלאים בבחירות, הן ברמה הארצית, והן במספר ערים ורשויות מקומיות. יחד עם זאת, נדמה כי ציבור עורכי הדין בישראל עדיין לא הפנים את המהפיכה הדמוגרפית המתחוללת בחברה הישראלית, ועדיין נמנע, רובו ככולו, מלזהות את תחום המשפט והזיקנה, כתחום עיסוק חשוב ומרכזי. למרות קולות קוראים שנעשו בתחום זה בעבר, בין היתר על ידי מחבר רשימה זו (דורון, י. (2001) השפעת הזדקנותה של החברה הישראלית על מקצוע עריכת הדין. עורך הדין, 26, 52-53), עדיין מועטים הם משרדי עורכי הדין המגדירים עצמם כמשרדים המתמחים בתחום הזיקנה, או המתמקדים במאמצי השיווק וההתמחות המשפטיים שלהם בתחום הלקוחות הזקנים.
אם יש ספק בקרב מי מקוראי רשימה זו בדבר חיוניות הצורך של עורכי הדין להפנות את תשובת ליבם לתחום המשפטי המתפתח והולך של עולם המשפט והזיקנה, ננסה ברשימה קצרה זו לסקור את קשת התחומים החדשניים, הניתנים לאיתור בפסיקה הישראלית של השנים האחרונות, הנוגעים לעולם המשפט והזיקנה. אחד הביטויים הבולטים לחדשנות, ולפוטנציאל של תרומת הזדקנות החברה הישראלית לפיתוח המשפטי בישראל, הוא בסכסוכים הנדונים בבתי המשפט, אשר לא היו מובאים בעבר בפני המערכת המשפטית.
תחום ראשון שמתפתח במהירות במשפט הישראלי הוא תחום דיני החוזים במערכות המוסדיות ובמסגרות הדיור החדשות לזקנים. מאז פסק הדין התקדימי בפרשת עיזבון המנוחה הינדה מלגרום (רע"א 1185/97, עיזבון המנוחה הינדה מילגרום ז"ל נ. משען), שבו בית המשפט העליון הניח את העדנים לדיני החוזים האחידים החלים על מסגרות הדיור לזקנים, מתפתח והולך בישראל גוף פסיקה תקדימי וחדשני בכל הנוגע לתכנים המהותיים הלגיטימיים שבין זקנים ובין בעלי מערכות דיור לזקנה. בין היתר, ניתן לציין בהקשר זה לדוגמא פסק דין חדשני, בפרשת קסל (ת"א 1984/04 קסל נ' מלון עדן נהריה בע"מ ניתן ביום 7.5.2006 בבית משפט השלום בחדרה בידי כב' הש' ח. שרעבי). בפרשה זו מדובר היה על תביעה שבחנה את תוקפו של הסכם שנחתם ביום 20.2.2001 בין הנתבעים ובין המנוחה ז"ל, על-פיו המנוחה שילמה לנתבעים סך של 530,000 ₪ תמורת אפשרות להמשיך ולשהות בבית אבות שבבעלותם ובניהולם. החוזה נחתם כאמור בין הצדדים ביום 20.2.01, והמנוחה הלכה לעולמה ביום 27.3.01, כ- 5 שבועות לאחר חתימת החוזה. התובעים, יורשיה של המנוחה, טענו כמובן כי החוזה נחתם ע"י המנוחה בתנאי עושק, השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, תוך עשיית עושר שלא במשפט. מאידך, הנתבעים טענו כי המנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה, בהכרה, תוך הבנת החוזה ותוך קניית סיכון מקובלת בהסכמים מסוג זה. בית המשפט שבחן את העובדות והטענות המשפטיות שהובאו בפניו דחה את תביעת התובעים. לנוכח חוות הדעת הרפואיות ושאר המסמכים שהוצגו בפניו קבע בית המשפט כי עובר לחתימתה על החוזה היתה המנוחה בכושר פיזי ומנטלי תקין יחסית לגילה, ויתכן אף שברמה הגבוהה יחסית לגילה. לנוכח כל אלה, בית המשפט קבע שהמנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה, מתוך בחירה חופשית, ולא עקב ניצול מצוקתה או חולשתה השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונה ע"י הנתבעים. הוסיף בית המשפט וקבע כי נכון הוא שבחוזים מסוג אלה ניתן לדעת רק בדיעבד אם הפסידו יורשיה על-פי דין בחתימתה על החוזה. אולם, כאמור, אין זו אלא חוכמה לדעת לאחר מעשה ובדיעבד, וזה הסיכון שנוטל מי שחותם על חוזה מהסוג הזה. זו גם הסיבה שבחתימתה על החוזה שיחררה המנוחה את הנתבעים מלהחזיר סכום כלשהו מתוך הכספים הנ"ל לעזבונה ו/או ליורשיה וזאת ללא קשר למועד פטירתה.
תחום שני שראוי להפנות את תשומת הלב הוא בתחום דיני העבודה והאפליה מטעמי גיל. גם כאן, מאז פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בפרשת רקנט (דנג"צ 4191/97, רקנט נ. ביה"ד הארצי לעבודה), ניכרת עליה (אם כי איטית) של תביעות לבתי הדין לעבודה אשר נסובים סביב עילת האפליה מטעמי גיל, בהקשר של עובדים מבוגרים אשר פוטרו ממקום עבודתם בשל זיקנתם. בהקשר זה ראוי לדוגמא לציין את פסק הדין בפרשת וינטארוב (עב' 1614/03 (תל- אביב) דויד וינטראוב נ. איבריה ליניאס איריאס דה אספניה פס"ד ניתן ביום 6.12.05 בבית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו, ע"י כב' הש' אילן איטח). התובע יליד 1939 פוטר ע"י הנתבעת במהלך שנת 2003 אז היה בן למעלה מ- 63. התובע עבד אצל הנתבעת כ – 20 שנה. התובע פנה אל ביהמ"ש בתביעה המתבססת על הטענה כי פיטוריו נעשו שלא כדין והעילה לפיטוריו נעוצה בגילו. בית הדין קבע בהתאם לסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988, כי משהוגשה תובענה בגין הפרת הוראות סעיף 2 לחוק האמור נטל הראיה יעבור אל הנתבעת המעסיקה להוכיח כי התובע לא פוטר מטעמי גיל, כל זאת שכן במעמד פיטוריו הודיע לו המנכ"ל בפניו כי בין יתר השיקולים שהביא לפיטורים עמד גילו, במיוחד לאור מדיניות הנתבעת בדבר פרישה מוקדמת של עובדים בגיל 58. לאחר שקילת העדויות, בית הדין קבע שהנתבעת לא עמדה בנטל הראיה ולא הוכיחה בפניו כי התובע פוטר שלא מטעמי גיל. על כן ביהמ"ש פסק לטובת התובע לא רק פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק בסך 125,00 ₪ אלא בנוסף גם חייב את הנתבעת ליתן לתובע הטבת "כרטיס גמלאי" המזכה אותו בהטבות של גמלאי הנתבעת.
תחום שלישי אשר מתפתח במהירות יחד עם הזדקנות החברה בישראל הוא תחום דיני המשפחה, כל זאת בקשת מגוונת של הקשרים של חיי המשפחה של הורים או בני זוג מזדקנים. הקשר משפטי מרתק אחד הוא מערך זכויותיהם החוקיות של סבים וסבתות בכל הנוגע לזכויות הביקור והקשר עם נכדיהם, כל זאת בעקבות מצבים כדוגמת גירושין, או חו"ח מות הבן או הבת, אשר להם ילדים קטינים (הנכדים). כך לדוגמא, בפסק דין מעניין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 1900/06 בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, ניתן ביום 29.10.06 בידי כב' הש' א. אלון) מדובר היה בתביעת סבתא לקביעת הסדרי ראיה עם נכדתה מבנה המנוח אשר נספה בתאונת דרכים. הילדה כבת שנה וארבעה חודשים התייתמה מאביה. הסבתא הגישה תביעתה לקביעת הסדרי ראיה היות והאלמנה סירבה לקיים קשר בין הסבתא לנכדתה. האלמנה הפסיקה את הביקורים בעת שנודע לה כי המנוח נישל אותה ואת ביתם בצוואתו. בית המשפט קבע שיש להורות על ביקורים בין היתומה לסבתה כבר עתה, בניגוד לעמדת התסקיר של פקידת הסעד, וללא קשר להליכים המתקיימים בענייני הרכוש ותוקפה של הצוואה. בית המשפט קבע כי לסבתא קיימת זכות בדין לקיים קשר עם נכדתה. יתרה מכך,זכותה של הנכדה ליהנות מאהבת משפחת המנוח ותשומת הלב שהם מפגינים כלפיה, שכן קשר זה יתרום להתפתחותה התקינה ולסיפוק צרכיה הרגשיים.
בהקשר היחסים המשפחתיים בזיקנה, תחום נוסף שזוכה להתעוררות פסיקתית הוא תחום הזכאות הפנסיונית בקשת מגוונת של הקשרים. כך לדוגמא, בפרשת עזבון המנוח ז"ל (ע"מ 307/06 עזבון המנוח ז"ל נגד אלמונית, ניתן על ידי כב' הש' י' כהן ביום 1.5.06 בבית המשפט המחוזי בחיפה), מדובר היה על מנוח ומשיבה שהיו נשואים 36 שנה. המנוח עבד בחייו וצבר זכויות בקרן פנסיה – "קרן מקפת". לאחר 36 שנות נישואים התגרשו בני הזוג. המנוח נישא בשנית ונפטר כעבור 3 שנים ממועד הגירושים. בהסכם הגירושים הסדירו בני הזוג את זכותה של הגרושה לקבל חלק מתשלומי הפנסיה שעתיד היה המנוח לקבל מקרן מקפת, ברם לאחר מותו שילמה קרן הפנסיה (המשיבה) את פנסיית השאירים לאלמנת המנוח ולא לגרושתו. בבית המשפט המחוזי, במסגרת ערעור על פסק הדין של ביה"מ לענייני משפחה, נקבע שהגרושה איננה שאירה של המנוח. בית המשפט קבע כי אלמנתו, גם אם הייתה נשואה לו פחות משנה אחת, היא אלמנת המנוח שהרי הייתה אשתו במועד פטירתו והיא מקיימת את הגדרת "שאירים" שבתקנון הקרן. יתרה מכך, הזכות לפנסיית שאירים לא הייתה איפוא חלק מזכויותיו של המנוח בחייו, לו הייתה רק הזכות לתשלומי פנסיה. הזכות לפנסיית שאירים שמורה רק לשאירי המנוח והיא אלמנתו ועל כן המנוח לא יכול היה לגרוע מזכויותיה של אלמנתו. לכן נפסק כי הגרושה אינה זכאית לתשלומי פנסיית השאירים והזכות לקבלת גמלה זו שמורה לאלמנת המנוח, שהייתה אשתו במועד פטירתו.
לבסוף, חשוב להזכיר את מכלול כלי התכנון המשפטיים לקראת זיקנה, אשר מתפתחים והולכים במשפט הישראלי (וראו ביתר הרחבה אצל דורון, י. וגל. ע, (2003). משפט מניעה וזיקנה: כלי תכנון משפטיים בזקנה. המשפט, 16, 36-45). הכוונה לא רק לתחום הצוואות, אשר במסגרתן אדם יכול לתכנן את אשר ייעשה ברכושו לאחר מותו, אלא לקשת מסמכים בתחום הרפואי, כדוגמת ייפוי כוח לפי סעיף 16 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, או מסמך הנחיות רפואיות מקדימות, מכוח חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, (חוק שזה מקרוב נכנס לתוקף), או פשוט מסמך ייפוי כוח כלכלי, הקובע מפורשות כי ייפוי הכוח יעמוד בתוקפו גם במידה ותיגרע כשירותו המשפטית של השולח. בהקשר זה חשוב גם להזכיר גם את הגידול בהיקף השימוש בהסכמי יחסי ממון בין בני זוג הנכנסים לזוגיות שניה בגיל המאוחר בעקבות התאלמנות או גירושין. למשפט תפקיד חשוב ביצירת מנגנונים אשר ביכולתם למנוע וליישב סכסוכים בגיל הזיקנה, כל זאת באמצעות חשיבה ותכנון מראש, ולעורכי הדין תפקיד חשוב בעידוד והטמעת כלי תכנון אלה בקרב ציבור המבוגרים בישראל.
הדוגמאות המפרטות לעיל הן בבחינת "קצה הקרחון" השיפוטי של תחומים משפטיים חדשים המובאים בשנים האחרונות לפתחם של בתי המשפט. פסקי דין אלה ממחישים עד כמה הזדקנות החברה הישראלית מציבה אתגר והזדמנות בפני ציבור עורכי הדין ועולם המשפט הישראלי. ארגונים ועמותות משפטיות כדוגמת עמותת המשפט בשירות הזיקנה (www.elderlaw.org.il) הפועלת לקידום זכויות הזקנים באמצעים משפטיים, עמותת יד-ריבה המעניקה ייעוץ וסיוע משפטי לזקנים במסגרת עמותת יד-שרה, ועמותת כן לזקן הפועלת כאומבוסמן לזכויות הזקנים, מהוות סנוניות ראשונות לגופים המנצלים את עולם החוק והמשפט לשינוי חברתי במעמדם של הזקנים בישראל. גם בפקולטאות למשפטים מתחולל שינוי, כאשר גם בחיפה וגם ברמת-גן כבר ניתנים קורסים ספציפיים בתחום זכויותיהם של הזקנים במשפט בישראלי. נדמה לפיכך שהגיע העת שגם עורכי הדין הפרטיים בישראל ירימו את האתגר החברתי הכרוך עם הזדקנות החברה הישראלית, וירתמו להטמעת הידע, והענקת סינגור וייצוג ללקוחות מזדקנים בקשת מתרחבת והולכת של תחומי משפט בהם הם יכולים להיעזר.