להלן הכתבה כפי שהופיע בהארץ היום (5 לאוקטובר 2010):
בשנים האחרונות נחשף לו בהדרגה שסע נוסף, המצטרף לשלל השסעים בחברה הישראלית: השסע הגילי. חברתנו מחולקת ומופרדת על בסיס גיל. מחד - אוכלוסיית העובדים, בעלי המשפחות, בגילאי הביניים, מסוף שנות העשרים לחייהם ועד אמצע שנות השישים; מאידך - אוכלוסיית ה"ילדים" (או ה"קטינים" כפי שהם מכונים) ואוכלוסיית ה"זקנים".
זמן רב רווחה בישראל האשליה שכחברה יהודית המתהדרת בערכים כדוגמת "בפני שיבה תקום" או "כבד את אביך ואת אמך", אנו אכן מכבדים את זקנינו. המציאות לעומת זאת היתה שונה לחלוטין. החברה הישראלית מדירה ומפלה לרעה את זקניה. להלן כמה דוגמאות מהשנים האחרונות:
בסמוך לראש השנה, בג"ץ אישר נוהל של המשמר האזרחי, לפיו אין לאפשר לאנשים בני יותר מ-70 להתנדב לשורותיו; חודשים לא רבים לפני כן אישרה הכנסת חוק המגביל תרומת ביציות לנשים עד גיל 54; חברות היי-טק כמעט שאינן מגייסות עובדים חדשים שגילם מעל 40; ולבסוף, כל עובד שמגיע לגיל "זיקנה" מופלגת של 67 שנים, יכול למצוא עצמו מפוטר תחת המעטפת החוקית של חוק גיל פרישה. אין זה משנה מי אתה, כמה אתה חכם, או מה הם העדפותיך: אם אתה מעל גיל 67 "נגזר דינך" - אתה זקן.
כל זה אינו חדש, כאמור. מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא שהזקנים של היום אינם מוכנים עוד להשלים עם הדרתם. הם מעוניינים להמשיך לעבוד, הם מבקשים להמשיך להתנדב. הם רוצים להמשיך להיות במגע עם צעירים. בשונה מהעבר, הזקנים של היום גם לא מפחדים לומר זאת, או להיאבק על כך.
אלא שהמאבק אינו קל. הוא מאיים. הוא מתיימר לשנות סדר חברתי, שהצעירים יותר אינם מוכנים או מסוגלים לשנותו. בדומה לשסעים החברתיים האחרים בישראל, גם השסע הגילי לא ייעלם במהרה. לאנשים לא קל לחשוב על חברה "ללא גיל". ובכל זאת, נדמה שהעת הבשילה לדיון פתוח ופומבי: האם זקנים יכולים להרגיש חלק מהחברה הישראלית, או שמא נגזר עליהם לצאת לגלות של "פרישה" ו"גמלאות" עם הגיעם לגיל 67?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה