הזמנה להשקת הספר הזקן והמשפחה

פרצופה הגילני של מדינת ישראל

פרצופה הגילני של ישראל
אם היה למישהו ספק ביחס לצביעות שבה מתייחסת החברה הישראלית לזקניה, בא העיסוק התקשורתי של הימים האחרונים סביב גילם של חברי ועדת הבדיקה לאירועי ההשתלטות על הספינה לעזה והבהירה בצורה ברורה וחד משמעית: ישראל היא חברה גילנית. עברו המפואר של פרופ' עמוס חורב נעלם כלא היה כאשר "התגלה" שהוא בן 86. פרופ' שבתאי רוזן חדל להיות בן אנוש, והפך להיות מעין אטרקציה ביזארית: קשיש בן 93 שעדיין חי ומתפקד. הגיל הכרונולוגי, השתלט על השיח. והשתלטותו לא היתה ניטרלית: היא היתה גילנית.
גילנות היא התרגום העברי למושג הלועזי ageism. אחת ההגדרות המקובלות של המושג קובעת שגילנות הינה למעשה הליך שיטתי של סטריאוטיפיזציה ואפליה כנגד אנשים רק בגלל שהם זקנים. הדבר דומה לאופן שבו גזענות או סקסיזם עושים זאת ביחס לצבע העור או למיגדר. במסגרת זו, אנשים זקנים מקוטלגים כסניליים, נוקשים במחשבה ובהתנהגות, מיושנים במוסריותם ובכישוריהם. גילנות מאפשרת אם כך לאנשים "צעירים" לראות באנשים זקנים כשונים מהם, ובכך לחדול מלראות את הזקנים כבני אנוש. ואכן, כך נוהגת גם מדינת ישראל בזקניה: מקטלגת אותם בצורה ששוללת מהם את אנושיותם.
בעוד שאנחנו נוהגים להתהדר בפסוקים המוכרים כגון "והדרת פני זקן", או "בפני זיקנה תקום", וכמובן – איך אפשר בלי – "אל תשליכני לעת זיקנה", בפועל, מדינת ישראל נוהגת כלפי זקניה בצורה מפלה המבטאת שילוב של בורות, פחד, וניכור. מחקרים מצביעים כיצד רבים מאיתנו משרטטים את דמות ה"זקן" ואת ה"זיקנה" בצורה סטריאוטיפית וחד מימדית: זקנים הם מסכנים: חולים, חסרי ישע, עם חצי רגל בקבר. זקנים הם גם לא רלבנטיים: הם לא מעודכנים, הם מיושנים, הם מקובעים בעבר, ובודאי שאינם מסוגלים להשתנות או ללמוד דברים חדשים. דימויים שליליים אלה מקבלים חיזוק בתקשורת ההמונים. אלה מדגישים את היותם של זקנים קורבנות עבירה (ע"ע פרשת איטה פוגל), את היותם חסרי ישע ומסכנים (ע"ע דפוס העיסוק סביב מצבם של ניצולי השואה), או את היותם עניים, חולים וסיעודיים.
גם המערכות הממשלתיות והמשפטיות נוהגות בזקנים בצורה מפלה וסטריאוטיפית. עד לפני זמן לא רב המוסד לביטוח לאומי אסר על חברות סיעוד להעסיק מטפלים ומטפלות מעל גיל 70 – רק בגלל גילם הכרונולוגי וללא כל קשר לכישורי הטיפול שלהם; בית משפט לענייני משפחה אישר זה מקרוב החלטה של ועדה מנהלית שפסלה זוג הורים בשנות ה-50 מלהתקשר עם אם פונדקאית על מנת להביא ילד לעולם תוך התבססות שהדבר לא יהיה ל"טובת הילד"; חקיקה חדשה שאמורה להיכנס לתוקף אוסרת על תרומת ביציות לנשים מעל גיל 54 – שוב, ללא כל קשר ליכולותיהן האימהיות או החברתיות; המשמר האזרחי אינו מאפשר גיוס מתנדבים חדשים למשמר האזרחי במידה וגילם מעל 72, וזאת ללא כל קשר ליכולותיהם הפיזיות או מידת תרומתם לשירות; ולבסוף, כל אחד מתושבי המדינה, שהינו עובד שכיר, פעיל ויצרני, יכול מצוא את עצמו מפוטר – כדין – עם הגיעו לגיל 67, וזאת ללא כל קשר ליכולותיו, רצונותיו, ותרומתו הכלכלית למקום העבודה שבו הוא עובד.
המכנה המשותף של כל המקרים הללו הוא שמזווית מבטם של הזקנים עצמם מדובר בפגיעה קשה בכבודם: לא בוחנים אותם באופן אישי, לא באמת מתעניינים ביכולותיהם או תכונותיהם, אלא פוסלים אותם באופן קבוצתי תוך התעלמות מוחלטת ממאפייניהם האינדיבידואלים. "מקטלגים" אותם כקבוצה, בדיוק כפי שבעבר "קיטלגו" קבוצות מוחלשות אחרות כגון נשים, ערבים, שחורים או מוגבלים.
החברה הישראלית עוברת שינוי חברתי מהותי. מחברה צעירה, שעל דגליה היא הדביקה את דמות החלוץ הצעיר, הנער החסון עובד האדמה, היא חברה מזדקנת. זקניה – אותם צעירים שהקימו אותה לפני שישים ושבעים שנים, ראויים ליחס של כבוד ושוויון. לפיכך, הגיע העת שמדינת ישראל תפנים את הצורך להיאבק נגד הסטיגמות והסטריאוטיפים השליליים כנגד הזיקנה וכנגד הזקנים, ותאמץ מדיניות המתייחסת לזקנים בכבוד, כבני אדם שווי זכויות זאת ללא כל קשר לגילם הכרונולוגי.

פנסיה בקיבוצים

אינני מהחסידים של "הלקאת הקיבוצים", ואולם לא ניתן להתעלם מההשפלה שחברי קיבוץ זקנים רבים חווים בשנים האחרונות, במיוחד באותם קיבוצים שעברו הליכי הפרטה.
כתבה נרחבת בנדון פורסמה בסוף השבוע בעיתון הארץ המתארת כיצד בניגוד למובטח, קיבוצים מופרטים רבים בוגדים במיסדים שלהם, ובמקום לשלם להם פנסיית מינימום, מתחמקים מחובתם המוסרית והחוקית בדרכים שונות ומגוונות.
מעניין לציין כי בתוך הקיבוצים עצמם נולדה תנועה של חברי קיבוצים ותיקים המנהלים מאבק חוקי וציבורי נגד מציאת זו, ואין אלא לקוות כי מאבק זה ייצלח.
למאמר בהארץ:
https://haaretz.co.il/hasite/spages/1174712.html

חוברת זכויות עובדים ותיקים וזקנים

עמותת המשפט בשירות הזיקנה הוציאה לאור חוברת חדשה בנושא זכויות עובדים ותיקים וזקנים: מורה נבוכים בתחום האפליה מטעמי גיל בתעסוקה.

מטעמי גילוי נאות אציין כי אני משמש כיו"ר העמותה, יחד עם זאת הינני גאה לידע בדבר ההוצאה לאור של חוברת הכתובה בלשון פופולרית המפרטת את זכויותיהם של עובדים ותיקים וזקנים, ואת דרכי ההתמודדות המשפטית הקיימים כיום לעובדים מבוגרים וזקנים החשופים לתופעת הגילנות והאפליה מטעמי גיל בתעסוקה.

העמותה תשמח לקבל הערות ותגובות לחוברת, כאשר ניתן למצוא אותה בטקסט מלא באתר העמותה, תחת פרוייקט זכויות עובדים מבוגרים:

www.elderlaw.org.il

יום המודעות הבינלאומי להתעללות בזקנים

ביום שלישי, ה-15 ליוני, יצויין בכל רחבי העולם יום המודעות הבינלאומי להתעללות בזקנים (ה- WEAAD World Elder Abuse Awareness Day).
זוהי השנה החמישית שבה מצויין בכל רחבי העולם יום זה. מדובר על תופעה חברתית חוצה גבולות אשר במסגרתה זקנים נופלים קורבן לקשת של מצבים הכוללים: התעללות פיזית, התעללות נפשית, פגיעה מינית, הזנחה אקטיבית ופסיבית, ניצול כלכלי, ופגיעה בזכויות חוקיות.
מחקרים מצביעים על כך שהעלאת מודעות, מחקר, ויצירת שיח ציבורי, מאפשרים לצמצם או להתמודד עם התופעה ביתר יעילות ואפקטיביות.
גם במדינת ישראל ישנה עליה מסויימת במודעות ובמחקר בתחום ההתעללות וההזנחה של הזקנים, ואולם, עדיין ישנה דרך ארוכה להכחדת התופעה והפיכת החברה הישראלית לחברה ללא התעמרות ופגיעה בזקניה.

איך הקיבוצים הפכו לגילניים . . .

עצוב לראות כיצד מי שבעבר היו המודל לסולידריות בין דורית, והבטיחו לזקנים חברה צודקת ושוויונית - הפכו להיות מהמובילים של הגילנות, ושל אפלייתם והדרתם של הזקנים בישראל.
אם לא היה די בהליכי ההפרטה, שהותירו זקנים-חברי קיבוץ רבים, עם משאבים מינימליים, הרי שבימים אלה פורסמה הידיעה הבאה מטעם חבר קיבוץ: "נגד הצבעה של בני 90 פלוס בקלפי בקיבוץ-כושרים של בני התשעים פלוס נמצא בירידה תלולה וכושרם המנטלי לשפוט - לקוי. ולכן, אין לאפשר להם להשתתף בהצבעות על עתיד הקיבוץ".
הכתבה, שנכתבה על ידי מר נחום שור מקיבוץ כפר מנחם, הגורסת כי "לא נוכל להתעלם מהעובדה שבני התשעים, בבואם להשתתף בהצבעות קלפי בנושאים של אורחות חיים ובנושאים חשובים את מסלול חייהם של הדורות הבאים, בעוד שכושרם המנטלי לשפוט כבר לקוי למדי".
מרחיק לכת הכותב ומציע כי "הגיעה השעה להתקין תקנה פנימית, שלאחר גיל תשעים - לא משתתפים יותר בהצבעות קלפי של הקיבוץ"
עובדה? שבני 90 כושרם הלקוי לשפוט לקוי? רק בגלל שהם בני 90 ומעלה????
כואב הלב לקרוא ביטויים סטריאוטיפיים המבטאים לא רק בורות וטפשות, אלא אף נכונות להשפיל ולבזות את מי שבזכותם התנועה הקיבוצית בכלל קיימת.
מי שלא מאמין - מוזמן לקרוא את הכתבה (ולהגיב עליה) להלן:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3893860,00.html