על שריפת גופות

ילדה קטינה הלכה לעולמה. הוריה מבקשים לשרוף את גופתה. הדבר נודע לחברת הקדישא וזו מזדרזת לרוץ לבית המשפט ולהגיש את התנגדותה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא גדעון גינת) (בש"א 6082/08) דחה את התנגדות חברת הקדישא. קובע בית המשפט כך: "החלטות בקשר לטיפול בגופתו של נפטר צריכות להתקבל ע"י החוג המשפחתי המצומצם של בן הזוג, ילד, הורה, אח ואחות. רק לאלה מעמד בנושא האמור. בעניינו, החוג המשפחתי המצומצם של המנוחה, החליט בנושא אופן הטיפול בגופה ואין הוראה בדין המאפשרת לבית המשפט להתערב בהחלטה זו." בעקבות החלטה זו המשפחה הגשימה את רצונה ושרפה את גופת הבת.
יש בכך מסר שיפוטי רחב יותר: זכותינו לבחור לעצב את הליכי הקבורה שלנו, ובהנחה שהמשפחה הקרובה לנו תכבד את רצוננו, אנו גם יכולים לבקש מראש ולהבטיח כי גופתינו תישרף ולא תיקבר - אם כך אנו רוצים וכך אנו מעדיפים.
למרות שבאופן אישי טקס הקבורה היהודי והתפיסה הבסיסית של "מעפר באת ואל עפר תשוב" נראה לי מאוד - עדיין אני סבור כי זכותו של כל אדם לבחור, אם הוא רוצה בכך, שגופתו תישרף.

על מוות מוחי

על חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008
מתי נקבע מותו של אדם? האם כאשר ליבו חדל לפעום והדם מפסיק לזרום בעורקיו? או האם כאשר מוחו "מת" וכל הפעילות העצבית במוח מפסיקה לתפקד? דילמה מוסרית-חוקית זו העסיקה מומחים, אנשי דת, וחולים במשך שנים רבות.
זה מקרוב נחקק בכנסת חוק מוות מוחי-נשימתי. מטרת החוק היא להסדיר את קביעת מועד מותו של אדם מבחינה חוקית ומוסרית. הסיבה שהחוק בא לעולם היא לא רק הצורך להגדיר באופן ברור מתי אדם נחשב כ"מת" בעידן של טכנולוגיה רפואית מודרנית אשר מאפשרת להחזיק אדם ב"חיים" באמצעות טכנולוגיות רפואיות מתקדמות – זאת למרות בכל מצב טבעי אחר גופו של האדם היה "מת", אלא הדבר נדרש מבחינה חוקית כדי להקל על אנשים בעלי אמונה דתית להסכים לתרום איברי גוף להשתלה אצל חולים אחרים, ולמנוע מצב שבו למעשה יחישו את "מותם" של אנשים כדי לאפשר לתרום את איברי גופם החיוניים לאחרים.
החוק קובע שמועד מותו של אדם הוא אחת משתיים: או מועד מותו ה"מוחי-נשימתי" או מועד מותו ה"לבבי-נשימתי".
מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע אך ורק על ידי שני רופאים מוסמכים, שמה שמייחד אותם הוא לא רק שהם מומחים בתחומים, אלא שהם ניטרליים במובן זה שהם אינם עוסקים בהשתלות איברים ואינם מעורבים ישירות בטיפול במטופל.
יתרה מכך, מוות מוחי-נשימתי יכול להיקבע רק כאשר הסיבה הרפואית להפסקת תפקוד המוח ידועה וברורה, קיימת הוכחה קלינית להפסקה מוחלטת של נשימה עצמונית, וקיימת הוכחה קלינית ומכשירנית כי יש הפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח, לרבות תפקוד גזע המוח.
קביעה חשובה נוספת שהחוק מעגן היא חובת הרופאים ליידע בני משפחה של המטופל כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וכי מוטלת עליהם החובה לשמוע דעת בני המשפחה בדבר רצון המטופל בעניין, וכן ליידע אותם בדבר אפשרותם להתייעץ עם אנשי מקצוע טיפוליים בנדון.
לבסוף, החוק גם קובע כי למרות האמור בחוק, במידה והקביעה אודות מוות מוחי-נשימתי מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.

על הדרתם של מבוגרים וזקנים משוק העבודה הישראלי

אם למשהו היה ספק בהיקף תופעת הגילנות בחברה הישראלית, ובעובדה ששוק העבודה הישראלי מאופיין באפליה והדרה של עובדים מבוגרים וזקנים, בא המאמר היום בעיתון הארץ, ושב וממחיש את היקף התופעה. להלן ציטוט קצר מהמאמר:

"שמעון ליברמן עבד בהנהלה הראשית בבנק הפועלים, ובעיצומו של קורס מטעם הבנק, לפני חמש שנים, קיבל הודעה כי הוא מתבקש לפרוש "ברצון" מעבודתו. הוא היה אז בן 52, ובאמתחתו תארים בכלכלה, חשבונאות וניתוח מערכות; הוא אף זכה בפרס קפלן על פיתוח מערכת ניהול. ליברמן אהב את עבודתו ולא חשב לעשות שינוי בחייו. בכל זאת, הוא חתם על הסכמתו לעזוב וקיבל פיצויים. לדבריו, לא נותרה בידיו ברירה. כדי לרכך את עזיבתו, הוא הוזמן להשתתף בסדנה שהעבירה חברת ייעוץ פנסיוני ותעסוקתי ששכר הבנק לעוזבים. נאמר בה, בין היתר, כי "הפרישה היא הזדמנות למימוש עצמי". ליברמן, שביקש להמשיך ולפרנס את משפחתו ולשמור על רמת החיים שהורגל לה, היה צריך כעת לפלס את דרכו מחדש בשוק העבודה. "שלחתי 5,000 קורות חיים, אני לא מגזים", הוא אומר, "ובמקביל הוצאתי רישיון לייעוץ השקעות וייעוץ פנסיוני, אך לא זומנתי אפילו לראיונות". בהדרגה הבין שאינו יכול להסתמך על השוק, שהפלה אותו עקב גילו, ועבר לעבוד כעצמאי בפרויקטים."

חשאלה הנשאלת היא כמובן כיצד ניתן להתמודד עם תופעה זו? התשובה לדעתי נעוצה רק בשילוב של חינוך,הסברה, והפעלה אקטיבית ופעילה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.