פסק דין מהותי בנוגע לאיסור העברת אזרחית ותיקה למוסד בניגוד לרצונה

לא פעם אזרחים ותיקים, זקנות וזקנים, הועברו למסגרות סיעודיות ומוסדות לטיפול ממושך אף בניגוד לרצונם.

הדבר לא נעשה מתוך רוע לב או כוונת זדון - אבל במרבית המקרים הדבר נעשה מתוך רצון "להגן עליהם" או "לטובתם", וכיו"ב באלה מושגים פטרנליסטיים אשר מניחים כי אנשי מקצוע או בני משפחה יודעים טוב יותר מאשר הזקנים עצמם מה טוב להם.

והינה נפל דבר בישראל: זה מקרוב ניתן פסק דין מדהים למדי, על ידי כב' סגן הנשיאה השופט אלון גביזון בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בפרשה הידועה בשם "המרכז הישראלי לאפוטרופסות - הקרן לטיפול בחסויים" נ' היועץ המשפט ולממשלה ואח' (תיק א"פ 2200-08-17).

באופן כללי מדובר על אזרחית ותיקה אשר הקרן לטיפול בחסויים מונתה לשמש לה כאפוטרופוס. 

בשל העדר המשאבים הכספיים שלה - מחד, ובשל העדר היכולת לספק לה שירותים בביתה בקהילה - מאידך, נעשתה פניה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת להשים אותה בבית אבות בניגוד לרצונה, על מנת שניתן יהיה מענה לצרכי הטיפול שלה.

בית המשפט בפסק הדין הזה חרג מגדר המקובל, וביצע מספר מהלכים יוצאי דופן על מנת לנסות לתת מענה לצרכי הזקנה וזאת על מנת למנוע את העברתה למוסד בניגוד לרצונה.

במסגרת זו השופט קבע כי:

" הוצאת קשיש מביתו – מבצרו, למוסד חוץ ביתי – בית אבות, הינה פעולה משמעותית וקיצונית עת הדבר נעשה בניגוד לדעתו ולרצונו של הקשיש . הוצאת קשיש מביתו , יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו , אלא משום שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך השנים. במציאות הקיימת ובהעדר פיקוח מספק על בתי האבות, מדובר לעיתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש ".

יתרה מכך בית המשפט ביקר באופן אישי את הזקנה, דיבר איתה, והתרשם באופן בלתי אמצעי מיכולותיה. וכך כתב בית המשפט: "פרוטוקול הביקור בביתה של גב' אמה נערך בנפרד , אך אציין בקצרה כי התרשמתי כי גב' אמה מטופלת כראוי דירתה נקיה ומסודרת, מקררה מלא והיא עצמה מבקשת, או שמא דורשת, להמשיך ולהתגורר בביתה. במהלך שיחתי עם גב' אמה, לרוב השיבה בצורה עניינת לשאלותיי, וניכר כי בכל פעם שהעלתי בפניה את אפשרות הסידור החוץ ביתי- בית אבות, גרם לה הדבר להתרגשות , לכעס ואף לבכי. כן מחמם את הלב היה לראות את דאגתן של שתי שכנותיה של גב' אמה וטיפולן בה , וברי כי ללא סיוען והשגחתן , מלאכתי היה קשה יותר."

בית המשפט מוסיף וקובע בעקבות כך כי:

הוצאת קשיש מביתו לבית אבות, בניגוד לרצונו , צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה , וחובה על בית המשפט  בבחינת " כיבוד אב ואם "  לבחון  תחילה את כל החלופות  הקיימות ( ואף ליצור בעצמו  חלופות ) כדי  להותירו בביתו  ולכבד את רצונו.

לפיכך, בסיכום הדברים, בית המשפט דחה את הבקשה להעביר את האישה לבית אבות בניגוד לרצונה ופסק כך:

יש לכבד את רצונה של גב' אמה ולהותירה בביתה , וזאת בכפוף לאמור להלן: 

 א. תוך 7 ימים תתקיים פגישת עבודה בנוכחות  עוה"ד שיינפלד, הקרן ועוה"ד קלמן  וזאת לצורך  בחינת ובנית תכנית טיפול- השגחה בשילוב המערך ההתנדבותי של עירית באר שבע . עוה"ד קלמן תהא אחראית לכינוס פגישת העבודה , ותעדכן את בית המשפט תוך 14 ימים תוצאותיה.

ב.  הקרן תבחן אפשרות להתקנת לחצן מצוקה מתאים ( סטטי, נייד )  לגב' אמה ובאופן שהוא יחובר גם לשכנתה של גב' אמה, וכן תדאג להדריך את גב' אמה באופן השימוש בו.

 ג.          הקרן תבחן אפשרות להתקנת גלי אש / עשן בביתה של גב' אמה.

 ד.         הקרן תבחן אפשרות להסרת  מנגנון הנעילה  הפנימי – העליון  בדלת  הבית ולמניעת נעילה לא רצונית של הדלת .

 ה.         הקרן תעדכן ביחס לאמור בסעיפים ב-ד לעיל תוך 7 ימים , וככל שלא ימצא המימון לכך תעדכן בהתאם.

 ו.          תבחן שוב התאמתה של גב' אמה לפרויקט " כאן  גרים " .  

בית המשפט בוחר לסיים את החלטתו במילים הבאות, המדברות בעד עצמן:

אכן וכדברי נעמי שמר ז"ל בשירה  זוכה הגב' אמה  ל " אנשים טובים באמצע הדרך" , אך לדידי אין הם צריכים לבוא  במקום המדינה, והיא זו אשר צריכה ליתן מענה חקיקתי הולם לאותם קשישים עריריים שיכולים להמשיך ולהתגורר בביתם בסיוע מטפל סעודי  זר, קל וחומר עת  מענה זה זול יותר מהמענה הניתן כיום  והממומן על ידי המדינה - הוצאה לבית אבות.