מילים שנאמרו בטקס קבלת פרס גורני לארגוני זכויות אדם

אתמול בערב, יום חמישי ה-20 לדצמבר, קיבלה עמותת המשפט בשירות הזיקנה את פרס גורני לארגוני זכויות אדם בישראל מטעם העמותה למשפט ציבורי בישראל. להלן הדברים שאמרתי במעמד קבלת הפרס, לרגל קבלת הפרס המכובד:

נכבדים יקרים, חברי העמותה למשפט ציבורי בישראל,

הגענו  לכאן  - אני, ד"ר ישראל איסי דורון, יו"ר עמותת המשפט בשירות הזיקנה, ועורכת דין כרמית שי, יועצת משפטית ומנכלי"ת העמותה, במיוחד מכרמיאל להודות לכם היום על הענקת פרס גורני, וביקשנו לומר שלושה דברים קצרים:

ראשית, בשם הועד המנהל של העמותה וכל חבריה, ברצוני להביע את תודתינו העמוקה  על החלטתכם לבחור בעמותה השנה בתור זוכת פרס גורני. זוהי זכות גדולה עבור העמותה, שהשנה היא שנת העשור לקיומה, להצטרף לשורת זוכי פרס גורני, והדבר מהווה ציון דרך משמעותי במסע שהעמותה ערכה עד היום, ואף עידוד משמעותי להמשיך ולעבוד קשה בשדה לקידום זכויות הזקנים בישראל. לא זכיתי להכיר את עורך דין גורני, אך נדמה לי מקריאת קורות חייו והחשיפה למעורבותו בפעילותו ציבורית והתנדבותית, שדפוס פעילותה של העמותה וערכיה בתחום זכויות הזקנים הולם את אישיותו וערכיו. ברצוני להודות לבני משפחתו על הבחירה להנציח את זכרו בדרך כה משמעותית.

שנית, מבחינת העמותה, קבלת הפרס מהווה נקודת מפנה: מדובר על נקודת מפנה במקומו של שיח זכויות זקנים במשפט הציבורי בישראל. אני תמיד מספר לסטודנטים ולמתנדבים שכשאני למדתי משפטים בשנות ה-80 בירושלים, לא לימדו וגם לא שמעו על זכויות זקנים או על גילנות. דיברו על חופש הביטוי, ועל הזכות להתאגד או הזכות להפגין; אפילו דיברו על זכויות נשים וזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני, אבל איש לא שמע ולא הזכיר את זכויותיהם של הזקנים. לפני כעשור, כשרק התחלנו להגיש עתירות עקרוניות לבתי המשפט ולבג"צ, איש לא הכיר את העמותה, אבל איש גם לא הכיר את הנושא. החלטת ועדת הפרס לבחור בעמותת המשפט בשירות הזיקנה כזוכת הפרס מהווה אם כך מבחינתינו עדות להבשלה של שיח זכויות הזקנים במשפט הישראלי, וללגיטימציה של הפיכתו לחלק אינטגרלי של שיח הזכויות במשפט הציבורי בישראל.

 

לבסוף, ברצוני לסיים בנימה אישית: לפני יותר מעשרים וחמש שנים התחלתי את לימודי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. זה היה בשנה ב' נדמה לי, כשבשיעור הראשון של קורס החובה במשפט מנהלי, נכנס לכיתה אדם שניראה לי קטן קומה, עם זקן גדול, ועם מבטא אנגלו סקסי, שהציג את עצמו כפרופ' דייב קרצ'מר. פרופ' קרצ'מר פתח את השיעור ואמר: המשפט המנהלי שונה מכל מה שלמדתם עד היום ומכל מה שתלמדו בעתיד: המשפט המנהלי הוא הג'ז של המשפט. כחובב ג'ז – מייד התאהבתי בתחום. בעקבות כך בחרתי להתמחות במחלקת הבגצי"ם. ישבתי בחדר קטן עם עורכי דין צעירים בשם מני מזוז ועוזי פוגלמן; בחדר ליד ישבה נילי ארד; ובאמצע הפרוזדור ישבה מי שאז נראתה לי כמעט כאלוהים – דורית בייניש. פעמיים שלושה בשבוע הייתי נוסע עם מני או עוזי למגרש הרוסים, וצופה בשופטי בג"צ דאז, שמגר, ברק, לוין, ורבים אחרים. ובטרם עברתי לעצמאותי, עוד הספקתי לעבוד אצל עורכת דין נעמי וייל ועורך דין אדם פיש. הסיבה שאני מספר לכם את זה היא כי כל המשפטנים שציינתי ניחנו במכנה משותף: הם לא רק עסקו במשפט הציבורי הם אהבו את המשפט הציבורי. הם שידרו והעבירו את האהבה זו גם לכל מי שהיה מסביבם.

אבל לא רק אהבה איחדה אותם. גם אמונה איחדה אותם: האמונה שבאמצעות המשפט הציבורי אפשר להפוך את החברה הישראלית לחברה טובה יותר; צודקת יותר; הגונה יותר. זה אולי נשמע נאיבי, אבל אני מקווה שהנוכחות שלנו כאן היום, של עמותת המשפט בשירות הזיקנה, היא הוכחה לצדקת האמונה: אכן ניתן באמצעות המשפט הציבורי להפוך את החברה הישראלית לצודקת יותר והגונה יותר. ואכן, העבודה הקשה שלכם, בעיסוק היום יומי במשפט הציבורי, מצליחה לחלחל לא רק למסמכים יבשים של פסקי דין ומאמרים מלומדים, אלא הדברים נזרעים ואף נובטים בלבבות של האנשים בשדה.

על כך ברצוני להודות לכם קהל נכבד, על שנטעתם בנו לא רק את האהבה למשפט הציבורי אלא גם הדבקתם אותנו באמונה שאכן ניתן באמצעותו להגשים ערכי צדק ושוויון.

תודה רבה.

(בתמונה, עבדכם הנאמן עם מנכלי"ת ויועמ"ש עמותת המשפט בשירות הזיקנה, עורכת דין כרמית שי)

 

ועוד תימוכין בצורך לבטל את חובת הפרישה הגילאית

סקר שפורסם בדה-מרקר על בסיס מחקר שנערך במכון ירושלים מדווח כי אילו בני 65 ומעלה היו מצטרפים למעגל העבודה לא רק שהכנסתם האישית היתה משתפרת אלא גם היקף ההכנסות והתוצר שהיו תורמים לתוצר הלאומי היה משמעותי. ראו העתק הכתבה רצ"ב. זה עוד נדבך לשורה ארוכה של תימוכין בדבר חוסר ההצדקה הכלכלית בחובת פרישה המבוססת גיל בלבד.

דוח העוני 2011 והזקנים

בימים אלה פורסם דוח העוני לשנת 2011.

יש בו הרבה נתונים אודות עוני וזיקנה.

אחד הנתונים המעניינים הוא נתון של העלות הכרוכה בצמצום שיעורי העוני.

בהקשר זה מופיע הנתון הבא:

 

"המסקנה מניתוח זה היא שבהינתן מצב העוני יחסית לרמת הקצבאות הקיימת בישראל העדיפות

של הגדלת קצבאות משתנה באופן משמעותי בהתאם לפונקציית המטרה החברתית. אם בראש

מעייננו להקטין את תחולת העוני אזי כדאי להשקיע בהגדלת קצבת הזקנה והשאירים, שכן

העלות של הפחתת נקודת אחוז בתחולת העוני היא הזולה ביותר מבין הקצבאות שנבדקו – כ 16-

מיליוני ש"ח לשנה."

 

במילים אחרות, באופן יחסי הכי "זול" להפחית את שיעורי העוני בקרב זקנים.

מבלי להיכנס לדיון הערכי האם זקנים חשובים יותר מקבוצות אוכלוסייה אחרות, נדמה כי לכל הפחות אפשר לטעון כי באופן יחסי, זהו דפוס מדיניות זול ויעיל יחסית להפחתת שיעורי העוני בחברה הישראלית.

 

לדוח בשלמותו, ראו הקישור להלן:

http://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2011.pdf