קידום זכויות זקנים בטיעונים כלכליים

הכלכלה כאמצעי להגנה על זכויות חברתיות

בשיח הישראלי הרווח, כלכלנים ממוצבים כנגד אנשי הזכויות החברתיות. בעוד שהאחרונים בדרך כלל תומכים במעורבות המדינה בשוק וגורסים שישנם ערכים חברתיים (כגון שוויון או כבוד האדם) שהם בעלי חשיבות גבוהה, הרי שהראשונים גורסים שבסופו של יום כוחות השוק מסוגלים להבטיח את זכויות הפרט טוב יותר מכל התערבות חיצונית של המדינה ומוסדותיה.

בימים אלה ניתן פסק דין חשוב ביותר בתחום זכויות הזקנים, אשר מוכיח – פעם נוספת – כי הנגדה זו בין טיעונים כלכליים וטיעונים חברתיים אין בה ממש. מדובר על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהלים, (כב' השופטת דר' מיכל אגמון-גונן), אשר פסל מכרז שערכו משרד הבריאות ומשרד האוצר לאספקת שירותי אשפוז סיעודי ממושך לזקנים סיעודיים ותשושי נפש. פסק הדין ניתן בעקבות טענת העותרים, בעלים פרטיים של מוסדות סיעודיים, שגרסו כי תעריף יום האשפוז שנקבע במכרז הינו למעשה תעריף הפסד, שאינו מאפשר להם ספק את השירות הנדרש לזקנים הסיעודיים. יצויין כי מדובר בשירות חברתי חיוני לאוכלוסיית הזקנים החלשה ביותר: זו הזקוקה להשגחה רפואית צמודה מסביב לשעות, אשר רמת התלות שלה והצורך שלה בהשגחה היא כזו שבדרך כלל לא ניתן יותר להשאיר אות בקהילה, אפילו לא עם טיפול צמוד.

המימד המעניין והחשוב של פסק הדין נעוץ בעובדה שהוא כולל בחובו מעט מאוד התייחסויות מהותיות לזכויותיהם של זקנים כקבוצה. פסק הדין מתמקד רובו ככולו בבחינת ההיבטים הכלכליים של המכרז שעיצבו משרד הבריאות ומשרד האוצר. המסקנה אליה מגיע בית המשפט, לפיה המכרז אינו חוקי, נעוצה לשיטתו בבחינה עד כמה המחיר שנקבע במכרז מאפשר את אספקת השירות החברתי אותו הוא מתיימר לספק. כדברי בית המשפט, מדובר בשאלה עובדתית המגלמת את עלות השירות בפועל ועלות הרווח הסביר לגוף הפרטי המספק את השירות. תוצאות הבדיקה הכלכלית, אותה אימץ בית המשפט, חשפו כי לא זו בלבד שהתעריף שנקבע על ידי המדינה לא הותיר מרווח רווח סביר לבעלי המוסדות, אלא שאף לא כיסה את עלות השירות המאפשר קיום מינימאלי בכבוד.

חשיבותו של פסק הדין הינה אם כך בהכרה שבזירת המאבקים לשמירה על זכויות חברתיות של קבוצות מוחלשות כדוגמת קבוצת הזקנים, לא ניתן להסתפק בטיעונים מוסריים או ערכיים ביחס לזכות לכבוד או לשוויון. דווקא השליטה והשימוש בניתוחים כלכליים, וההכרה בזיקה שבין דפוסי מימון, עלות ורווח, ובין היכולת להבטיח בפועל זכויות יסוד של קיום מינימאלי, יכולים להביא בסופו של יום להבטחה טובה יותר של זכויותיהם החברתיות של קבוצות אלה.