יום ראשון, 27 ביוני 2010

פרצופה הגילני של מדינת ישראל

פרצופה הגילני של ישראל
אם היה למישהו ספק ביחס לצביעות שבה מתייחסת החברה הישראלית לזקניה, בא העיסוק התקשורתי של הימים האחרונים סביב גילם של חברי ועדת הבדיקה לאירועי ההשתלטות על הספינה לעזה והבהירה בצורה ברורה וחד משמעית: ישראל היא חברה גילנית. עברו המפואר של פרופ' עמוס חורב נעלם כלא היה כאשר "התגלה" שהוא בן 86. פרופ' שבתאי רוזן חדל להיות בן אנוש, והפך להיות מעין אטרקציה ביזארית: קשיש בן 93 שעדיין חי ומתפקד. הגיל הכרונולוגי, השתלט על השיח. והשתלטותו לא היתה ניטרלית: היא היתה גילנית.
גילנות היא התרגום העברי למושג הלועזי ageism. אחת ההגדרות המקובלות של המושג קובעת שגילנות הינה למעשה הליך שיטתי של סטריאוטיפיזציה ואפליה כנגד אנשים רק בגלל שהם זקנים. הדבר דומה לאופן שבו גזענות או סקסיזם עושים זאת ביחס לצבע העור או למיגדר. במסגרת זו, אנשים זקנים מקוטלגים כסניליים, נוקשים במחשבה ובהתנהגות, מיושנים במוסריותם ובכישוריהם. גילנות מאפשרת אם כך לאנשים "צעירים" לראות באנשים זקנים כשונים מהם, ובכך לחדול מלראות את הזקנים כבני אנוש. ואכן, כך נוהגת גם מדינת ישראל בזקניה: מקטלגת אותם בצורה ששוללת מהם את אנושיותם.
בעוד שאנחנו נוהגים להתהדר בפסוקים המוכרים כגון "והדרת פני זקן", או "בפני זיקנה תקום", וכמובן – איך אפשר בלי – "אל תשליכני לעת זיקנה", בפועל, מדינת ישראל נוהגת כלפי זקניה בצורה מפלה המבטאת שילוב של בורות, פחד, וניכור. מחקרים מצביעים כיצד רבים מאיתנו משרטטים את דמות ה"זקן" ואת ה"זיקנה" בצורה סטריאוטיפית וחד מימדית: זקנים הם מסכנים: חולים, חסרי ישע, עם חצי רגל בקבר. זקנים הם גם לא רלבנטיים: הם לא מעודכנים, הם מיושנים, הם מקובעים בעבר, ובודאי שאינם מסוגלים להשתנות או ללמוד דברים חדשים. דימויים שליליים אלה מקבלים חיזוק בתקשורת ההמונים. אלה מדגישים את היותם של זקנים קורבנות עבירה (ע"ע פרשת איטה פוגל), את היותם חסרי ישע ומסכנים (ע"ע דפוס העיסוק סביב מצבם של ניצולי השואה), או את היותם עניים, חולים וסיעודיים.
גם המערכות הממשלתיות והמשפטיות נוהגות בזקנים בצורה מפלה וסטריאוטיפית. עד לפני זמן לא רב המוסד לביטוח לאומי אסר על חברות סיעוד להעסיק מטפלים ומטפלות מעל גיל 70 – רק בגלל גילם הכרונולוגי וללא כל קשר לכישורי הטיפול שלהם; בית משפט לענייני משפחה אישר זה מקרוב החלטה של ועדה מנהלית שפסלה זוג הורים בשנות ה-50 מלהתקשר עם אם פונדקאית על מנת להביא ילד לעולם תוך התבססות שהדבר לא יהיה ל"טובת הילד"; חקיקה חדשה שאמורה להיכנס לתוקף אוסרת על תרומת ביציות לנשים מעל גיל 54 – שוב, ללא כל קשר ליכולותיהן האימהיות או החברתיות; המשמר האזרחי אינו מאפשר גיוס מתנדבים חדשים למשמר האזרחי במידה וגילם מעל 72, וזאת ללא כל קשר ליכולותיהם הפיזיות או מידת תרומתם לשירות; ולבסוף, כל אחד מתושבי המדינה, שהינו עובד שכיר, פעיל ויצרני, יכול מצוא את עצמו מפוטר – כדין – עם הגיעו לגיל 67, וזאת ללא כל קשר ליכולותיו, רצונותיו, ותרומתו הכלכלית למקום העבודה שבו הוא עובד.
המכנה המשותף של כל המקרים הללו הוא שמזווית מבטם של הזקנים עצמם מדובר בפגיעה קשה בכבודם: לא בוחנים אותם באופן אישי, לא באמת מתעניינים ביכולותיהם או תכונותיהם, אלא פוסלים אותם באופן קבוצתי תוך התעלמות מוחלטת ממאפייניהם האינדיבידואלים. "מקטלגים" אותם כקבוצה, בדיוק כפי שבעבר "קיטלגו" קבוצות מוחלשות אחרות כגון נשים, ערבים, שחורים או מוגבלים.
החברה הישראלית עוברת שינוי חברתי מהותי. מחברה צעירה, שעל דגליה היא הדביקה את דמות החלוץ הצעיר, הנער החסון עובד האדמה, היא חברה מזדקנת. זקניה – אותם צעירים שהקימו אותה לפני שישים ושבעים שנים, ראויים ליחס של כבוד ושוויון. לפיכך, הגיע העת שמדינת ישראל תפנים את הצורך להיאבק נגד הסטיגמות והסטריאוטיפים השליליים כנגד הזיקנה וכנגד הזקנים, ותאמץ מדיניות המתייחסת לזקנים בכבוד, כבני אדם שווי זכויות זאת ללא כל קשר לגילם הכרונולוגי.

תגובה 1:

בוריס זסלבסקי אמר/ה...

לא נותר אלה להסכים איתך. לעניות דעתי הדוגמאות הכי טובות לגילנות של מדינת ישראל ניתן למצוא לא בחוק אלה ליחס לו זוכים אנשים זקנים בתרבות הפופולארית - החל מ"חוכמת הביגלה" ועד ל"נבלות". מעניין לבחון את נושא הגילנות מנקודת מבט דמוגראפית, או במילים אחרות האם גילנות הינה קשורה לשכיחותם של זקנים באכלוסיה. ניתן למצאו ראיות אנקדוטליות לקשר מאין זה לתדמיתם, כפי שהיא משתקפת בתרבות הפופולארית (למשל בקולנוע) במדינות בהם שיעורם של הזקנים באכלוסיה גבוהה מבישראל (העומדת על 10% עם אינני טועה והיא הנמוכה ביותר בעולם המערבי). כמה דוגמאות שקופצות לי לראש הם הסרטים "בנעליה" ו"חולשה ליופי". בהם הזקנים מוצגים באור חיובי ודמויות פעלתניות ומלאות חיים שאינן שונות מבחינה עקרונית מהדמויות הצעירות.

אם זאת אני נאלץ לא להסכים איתך בכל הנוגע לזכותיהם של אנשים מבוגרים (50+) בכלל וזקנים בפרט להביא ילדים לעולם בדרך טבעית או אחרת. אני משער שהבדל זה נובע מכך שאינני רואה את ה"זכות לילדים" כזכות יסוד וסבור כי יש להעמיד את "טובת הילד" והאופטימזציה של "תנאי ההתחלה" שלו במקום הראשון. אל אף התפתחות הרפואה והעליה בתוחלת החיים אינני סבור כי אנשים בני 50+ (ולא רק הם) יכולים לספק לילד תנאים אילו. כמו כן אין בידנו את הכלים וכלי חיזוי המאפשרים בדיקת כל מקרה לגופו. עם התפתחות הרפואה או יכולות החיזוי שלנו בלכ הקשור לבריאותם הגופנית והנפשית של אנשים כמו גם הידע שלנו לגבי ההשפעה של סביבה מאין זו על התפתחותו הנפשית של הילד. דעתי תשנתה בהתאם.