בעקבות דוחות של מבקר המדינה, המוסד לביטוח לאומי מזה שנים רבות שולח הודעה לכלל תושבי ישראל המתקרבים לקראת גיל פרישה וזכאים לקצבת זיקנה - ומעדכן אותם על זכותם להגיש תביעה לקבלת קצבת זיקנה. ואכן, בפועל, הרב המכריע של האזרחים הותיקים בישראל הזכאים לקצבת זיקנה (או קצבת שארים) גם מקבלים אותה בפועל.
הבעיה היא שהואיל ובמידה ואדם אינו "תובע" פורמלית את קצבתו - המוסד לביטוח לאומי אינו "מתנדב" לשלם אותה.
לפיכך, אחת לכמה זמן "מתגלים" אזרחים ותיקים שלמעשה זכאים היו לקבל במשך שנים קצבת זיקנה או שארים - אך בפועל, לא קיבלו אותה.
אז מתעוררת בעיה חדשה: האם ועד כמה יכולים אותם אנשים לקבל באופן רטרואקטיבי את קצבת הזיקנה לה היו זכאים, במשך אותה תקופה שלא קיבלו אותה בפועל.
בימים אלה ניתן פסק דין מעניין בסוגיה זו, בפרשה הידועה כתיק ב"ל 22332-04016, פורטונה חלפון נ' המוסד לביטוח לאומי, שנידון בבית הדין האזורי לעבודה, בפני כב' השופטת אסנת רובוביץ-ברכש, ונציגת הציבור גב' הלו הרמור.
העובדות בתמצית היו שגב' פורטונה, ילידת 1927, היתה נשואה שנים רבות לבעלה, חלפון רחמים, אשר נפטר בשנת 2014. עוד בשנת 1987 הגיש בעלה המנוח של התובעת תביעה לקצבת זקנה בשם שניהם, ואכן התובעת החלה לקבל קצבת זיקנה. בשנת 2014, במסגרת בדיקת הזכאות של התובעת לקבלת גמלת שארים (בעקבות פטירת בעלה) הסתבר שהביטוח הלאומי טעה במשך תקופת הותק ותקופת האכשרה של התובעת ולכן שילם לה בפועל סכום נמוך ממה שהיתה זכאית לו בפועל. אולם, בפועל, הביטוח הלאומי שילם לה רטרואקטיבית את הפער בתשלום למשך 4 שנים בלבד, וזאת בהתבסס לכאורה על הוראת החוק המגבילה את התשלום הרטרואקטיבי למשך תקופה זו בלבד.
התובעת, באמצעות עורכת הדין ענבל ליאור-צדיק, הגישה תביעה נגד הביטוח הלאומי לתשלום יתרת החוב של כל השנים מעבר ל-4 השנים לאחור, אותם לא שילם המוסד לביטוח הלאומי. לתביעה הצטרפה גם עמותת המשפט בשירות הזיקנה שהגישה נייר עמדה שתמך בתביעת התובעת כ"ידיד בית המשפט".
בית הדין לעבודה, לאחר שבחן את העובדות, קבע כי אכן בפועל התובעת, באמצעות בעלה, מילאה את חובתה החוקית, והגישה במועד את התביעה לקבלת קצבת זיקנה. יתרה מכך, הביטוח הלאומי עצמו הודה בכך שלכאורה התובעת היתה זכאית למלוא קצבת הזיקנה שלה מאז הגשת תביעתה המקורית.
לפיכך, והואיל והתובעת הרימה את נטל ההוכחה כי אכן קיבלה מהביטוח הלאומי קצבת זיקנה בחסר - בית הדין קבע שאין הצדקה ליישם את הוראת החוק המגבילה את תשלום קיצבת הזיקנה באופן רטרואקטיבי לארבע שנים בלבד.יחד עם זאת, בית הדין קבע שחלים דיני ההתיישנות הכלליים - דהיינו, קיימת מגבלת התיישנות של 7 שנים לאחור. בית הדין גם מוסיף וקובע כי הואיל והתובעת מסרה לביטוח הלאומי את כל המידע הרלבנטי במסגרת תביעתה לקצבת זיקנה, הרי שלא היתה מסוגלת לדעת כי היא מקבלת תשלומי חסר מהביטוח הלאומי.
לאור זאת בית הדין חייב את הביטוח הלאומי לשלם לתובעת באופן רטרואקטיבי לתובעת את תשלומי החסר - למשך 7 שנים לאחור (ולא ל- 4 שנים בלבד, כפי שגרס הביטוח הלאומי).
מדובר על פסק דין חשוב, שמזכיר לכולנו כי ראוי לבדוק את התשלומים שאנו מקבלים מהביטוח הלאומי, ובמידת הצורך, לתבוע גם באופן רטרואקטיבי את מה שלא קיבלנו.
