באיחור אלגנטי יצא לי לראות בימים אלה את הסרט נברסקה.
סרט נפלא, שהזכיר לי סרט נפלא אחר - "סיפור פשוט" The Straight Story שעד היום אני חוזר וצופה בו באופן קבוע (יש לי עותק שלו בבית, וכעת אני גם ארכוש עותק של הסרט נברסקה).
ככה, באופן כללי, מדובר על סרט הוליוודי, שיצא שנה שעברה (2013) לאקרנים; הבמאי הוא אלכסנדר פיין, והכוכבים הם: ברוס דרן, וויל פורטה, וג'יון סוויב. הסרט מצולם בשחור ולבן, דבר התורם לייחודיות שלו.
להלן הקישור לפרטים ומידע נוספים אודות הסרט:
העלילה של הסרט פשוטה: זוג זקנים מתוגרר במדינת מונטנה (צפון מרכז ארה"ב). האבא מקבל מכתב שלכאורה הוא זכה במיליון דולר (למעטה מדובר במכתב שיווק "סטנדרטי" בארה"ב , שכאשר קוראים את האותיות הקטנות מבינים שלמעשה לא זכית במליון דולר - אלא שכדי לזכות את צריך לעשות מינוי על כתבי עת.... וזה פשוט דרך להפיל אנשים בפח לקנות מינויים לכתבי עת).
האב הזקן - שאין לו כבר רישיון נהיגה - פשוט מתחיל ללכת ברגל לנברסקה (מדינה במרכז ארה"ב - מאות קילומטרים ממקום מגוריו) - כדי לגבות את הפרס.
אחרי כמה פעמים שהמשטרה ומשפחתו "תופסת" אותו הולך על האוטוסטרדה ב"דרכו" לנברסקה - הבן מחליט פשוט לנסוע איתו לשם כדי להוכיח לא שלא באמת זכה במיליון דולר. המסע המשותף של הבן והאב המזדקן - כאשר בדרך הם עוצרים לביקור משפחתי בעיירת הולדתו של האב, שם עדיין גרים בני משפחתו - הופך להיות סרט מסע משפחתי משמעותי אודות זיקנה, הזדקנות, וקשרים בינדוריים.
אפתח ואומר, ברמה האישית, שגם אני חוויתי את חווית הזכיה במיליון דולר. בשנת 1993, כאשר לראשונה נסענו לגור בארה"ב במסגרת לימודי התואר השני, קיבלנו אחרי חודש, מכתב מפואר שבו הודעה ענקית שזכיתי במיליון דולר. עד היום אני זוכר כיצד החסרתי פעימה ובאמת הייתי בטוח שזכינו במיליון. דולר. אחרי שקראתי את האותיות הקטנות - עדיין לא הבנתי שמדובר בתרמית מוכרת = ואכן עשיתי מנוי לכתב עת (דווקא כתב עת טוב - על מחשבים).... לקח לי אחרי כמה מכתבים להבין שלעולם לא אזכה במיליון דולר וכי למעשה זו רק דרך לשווק לקנות כתבי עת.
יחד עם זאת, כבר בתחילת הסרט אני מבין לליבו של הגיבור המזדקן, שבטוח שהוא זכה במיליון דולר, ושמונעים ממנו לממש את הזכיה.
אבל הדבר היפה בעיני בסרט הזה - מבחינת זכויות זקנים - הוא לא רק הנופים המדהימים, המשחק המדוייק, והאופן שבו מוצגים הפערים הבינדוריים אודות הבנת מוסדות חברתיים פשוטים כמו: משפחה, אהבה, דאגה וכו'.
היופי הוא בעיני בהצגה הישירה של המורכבות של הזיקנה ושל חשיבותה של המשפחה בהקשר זה. הגיבור הזקן - אב המשפחה - בסך הכל רוצה דברים פשוטים. הוא רוצה להגשים חלומות. הוא מבין את מצבו (לפחות באופן חלקי), והוא מחפש - כמו כולנו - משמעות לחייו. חייו הם סיפור, הכולל ילדות, וחברות, והשתתפות במלחמה - דברים שכמובן אנחנו מגלים רק לאט לאט (כמו גם בניו - שמגלים למעשה את אביהם רק תוך כדי המסע).
האנושיות הרבה העולה מהסרט, התובנות הפשוטות יחסית שזיקנה איננה בהכרח "כייפית" (כמו שהיא מוצגת בסרטים הוליוודיים רבים אחרים) אלא היא מורכבת, וכורכת אובדים, וחולי, ומורכבות. אבל דווקא על רקע הירידה בזיכרון, על רקע בגידת הגוף - דווקא על רקע מציאות זו, צומחת החשיבות של הקשרים הבינדוריים, חשיבותה של האהבה ושל המשפחה.
דוגמא קטנה: אישתו של גיבור הסרט, מוצגת בתחילה כאישה לא קלה, הצועקת ומתרגזת על בעלה (הגיבור), ודורשת מילדיה שיעבירו אותו למוסד. אבל לאט לאט, בהמשך הסרט, היא מתגלה כגיבורה אמיתית בעצמה, כמי שככל הניראה בזכותה המשפחה הצליחה לשרוד, להתקיים, ולבנות מערכת של אהבה ודאגה אמיתית.
בהקשר של זכויות זקנים, הסרט שב ומדגיש כיצד השמירה על האוטונומיה והזכויות של זקנים היא בסופו של דבר תהליך של דו שיח ומשא ומתן משפחתי מתמשך, שבו בעדינות, ובאנושיות ניתן לשמור על כבודם של זקנים, ללא הגנת יתר או פטרנליזם.
לכו לראות את הסרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה