הזדקנות החברה האנושית איננה קללה. היא גם איננה קטסטרופה. היא בהחלט אתגר חברתי. היא גם הזדמנות. יחד עם זאת בעיתונות הפופולרית, ובשיח הפופוליסטי המתלהם, רבים "נופלים" קורבן לקלות הבלתי נסבלת של שרטוט הזדקנותה של החברה האנושית כמשהו "מפחיד". ראו לדוגמא את הכתבה להלן מדה-מרקר. הכותרת "הגרף המפחיד של העשור" לצד התמונה (של הזקן בכסא גלגלים) והקווים של ה"תחזית" = כולם מנסים לתאר תמונה קודרת ומפחידה.
המציאות כמובן שונה לחלוטין: יחס תלות הוא נתון שאפשר לשחק איתו בקלות (לדוגמא, על ידי שינוי הגיל = למה דווקא גיל 65? האם גיל הפרישה אינו עולה או אינו צפוי לעלות?); גם ברמת המדיניות = למה "זקנים" "תלויים" בצעירים? בעידן של פנסיה מסוג DC (העומדת על מקורות עצמיים) להבדיל מ - DB (שאכן אמורה להיות ממומנת מעבודת הצעירים) יחס התלות מאבד רבות מחשיבותו. לבסוף: האם זקנים אינם תורמים? האם הם אינם תומכים בילדיהם הצעירים? האם הם אינם מתנדבים וממלאים תפקידי חברתיים בעלי עלות כלכלית אדירה (התנדבות, תמיכה לא פורמלית?).
הגיעה הזמן להפסיק את ההתלהמות והגילנות הכרוכה בכותרת מיותרות שכאלה.
תגובה 1:
אני מבין את הקריאה להמנע משיח הפחדה, שהיא נכונה בעיני לכל תחום, אולם אני כן חושב שקיימת תלות ואני כן חושב שישנה בעיה.
בגילאים מסוימים מגיעים זקנים רבים למצב סיעודי וצריכים שאנשים צעירים יטפלו בהם. בישראל מדובר לרוב באנשים משכבות חלשות או עובדים זרים אשר פונים לתפקידים אלו לאור הדרישות הנמוכות יחסית והעבודה הקשה. אם אכן באוכלוסיה תתפתח תקופה ארוכה שבה יפחת יחס האנשים הצעירים לעומת המבוגרים גם בשכבות והמדינות החלשות יווצר קושי אמיתי למלא את המשרות.
אני חושב שהכתבה מעלה צורך אמיתי לזהות את המגמה ולהמציא לה פתרון מדיניות - אולי העלאת קרנן של עבודות טיפול בקשישים, אולי עידוד בתי אבות ודיור מוגן בניגוד למודל הפיליפינית לכל זקן.
הפחדה זה רע כמעט תמיד, אבל עצימת עיניים למול מגמה בעייתית זה רע קטן לא פחות.
הוסף רשומת תגובה