לכבוד הוא לי לשתף אתכם בכתיבתה של עו"ד מיטל סגל-רייך בעקבות פסיקת בית משפט השלום בהרצליה על תיק שולי לכאורה העוסק בתביעה אזרחית נגד משטרת ישראל בגין תקיפה:
אין זו הגדה : בן 46 או בן 54 או בן 60? – הנרטיב הכפוי של הזיקנה
בעקבות ת.א. 1831-12-07 בבית משפט השלום בהרצליה
מיטל סגל-רייך, עו"ד
אדם הוכה על-ידי בלשי משטרת ישראל והגיש תביעה אזרחית. בית המשפט מצא, כי הופעל כנגדו כוח בלתי סביר וחייב את משטרת ישראל בפיצויים בגין נזקיו, שעיקרם כאב וסבל. בפסק דינו, קשר בית המשפט את חומרת המעשים לגילו של האיש.[1] אין בכך חידוש, וכך גם בדין הפלילי - תיקון 26 לחוק העונשין קבע רף ענישה למקרים של תקיפת זקנים (מי שגילו מעל 65) תוך גרימת חבלה של ממש או חבלה חמורה. כן נקבעה בחוק חובת דיווח לפקיד סעד או למשטרה ואף נקבע, כי העונש ירוצה במאסר בפועל, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות.
מבלי להרחיב כאן על סטיגמת המסכנות והחולשה המיוחסת לגיל באמצעות הקישור האמור, פסק הדין מדגים את הנרטיב הגילני הרווח, המייחס תכונות על רקע גיל בלבד. לעתים נדמה, כי ניתן לקרוא שני סיפורים המתקיימים כמעט במקביל. האחד, סיפור המעשה והשני - סיפורה של הזיקנה, כפי שהיא רווחת בדימוי הציבורי. הגיל משמש כאלמנט מעצים, כשכל אחת מדמויות המפתח עושה בנתון הגיל שימוש כדי לחדד את גרסתה. בפסק הדין הדבר בולט מהרגיל, כיוון שבנוסף על השימוש הנרטיבי, גם מצוינים גילאים שונים לאותו תובע, כשהתובע נעשה "צעיר" יותר בגילו או "מבוגר" יותר בגילו – לפי העניין והצורך.
בפסק הדין מתואר התובע כ"מגדל זיתים ומייצר שמן, בן כ- 54". משמע, גם על פי ההגדרה ה"מקובלת", הוא איננו "זקן", שכן אינו בן 65. החיילים, שהינם בשירות חובה, ואשר שירותיהם נשכרו על ידו לצורך ביצוע עבודות חקלאיות בחצרו - מתוארים בפסק הדין כ"נערים צעירים". הסיפור העובדתי רווי תיאורים, ובהם כי "התובע היה מבולבל" וכי "המעצר מבוצע בהכנעה". הבלשים מתוארים כ"מיומנים מיחידה מובחרת" ואילו לתובע לא הייתה "כל יכולת אמיתית לעמוד מנגד". למעט נתונים עובדתיים כמו מקצועו וגילו של התובע, לא תואר דבר אודותיו, לא יכולתו, לא כושרו, לא מצב בריאותו הכללי. למרות זאת, עדיין צוין, כי "די בדחיפה קלה של התובע על מנת לפנות את הדרך". בהעדר כל נתון עובדתי אחר שניתן לייחס לו את ההכנעה והחולשה, התיאורים הללו מיוחסים ישירות לגילו.
מנגד, העד המואשם בלפיתת צווארו של התובע מתאר אותו כאדם חזק, לכאורה על אף גילו. בהיותו מודע לתדמית הגילנית הרווחת, הוא מרגיש צורך להצטדק במישור זה. ניתן להיווכח, שבעדות הבלש האמורה, התובע הינו צעיר, במפתיע, בכשמונה שנים מגילו הנקוב בפתח פסק הדין. וכך ציין העד: "בינתיים לא נגעתי בו, אח"כ כשהוא ניסה להתרומם, מכיוון שהתובע הוא מבוגר בן 46 וחזק, הוא היה מאד נסער ומאד כוחני, ואני אומר שוב שמפאת הכבוד לגיל, הנחתי את ידי הימנית על כתפו השמאלית ולחצתי מלמעלה על מנת למנוע ממנו להתרומם...". מעניין שהעד נהג כבוד, לשיטתו, במי שסבר שהוא בן 46, וזאת מפאת גילו.
ואם לא די בכך, בסיכומם של הדברים, משגרסת התובע כבר נמצאה אמינה, נדרש בית המשפט לשימוש נוסף באלמנט הגיל לחידוד גרסתו. והנה מעניין לקרוא, כיצד הפך התובע לצורך כך למבוגר בשש שנים מגילו הנקוב בתחילת פסק הדין בעת האירוע.
וכך קובע בית המשפט: "מנגד עומד התובע, גבר כבן 60 שאיננו חמוש ואיננו מיומן, וכל שמבקש הוא לדאוג למסור לאביו של הנער את פרטי השוטרים שעצרו את בנו...". בנסיבות אלה נקבע, כי "קשה לי לקבל את הגרסה, כי התובע היווה איום ממשי כלשהו המפריע לביצוע הוצאת העצורים...". בסיכומו של פסק הדין קובע בית המשפט, כי "בנסיבות אלה ונוכח גילו של התובע, אינני יכולה להגיע למסקנה שהופעל כוח סביר בלבד...".
וכך הגיל, אינו רק עוד נתון עובדתי, אלא הוא גם נושא עמו סטיגמות מקובלות ויותר מכך – משמש כאלמנט תיאורי לחיזוק הנטען ביחס לחומרת המעשים. על מנת להעצים את החומרה, בין אם באופן מודע ובין אם לאו, הגיל מקבל "עיגול" כלפי מעלה. על מנת להמעיט בחומרה, הגיל מוקטן והתובע זוכה גם לתיאור "חזק", למען הסר ספק. מבלי להתייחס למהות פסק הדין המפורט והמשכנע, אפוא, לא ניתן להתעלם מהשימוש שנעשה בגיל, נתון שנדמה כי נותק ממהותו העובדתית הטבעית והוא נושא עמו את סיפורו שלו, הנפרד מסיפור המעשה.
בהגדה מסופר, שאמר רבי אלעזר בן עזריה על עצמו "הרי אני כבן שבעים שנה", והפרשנויות הרווחות בהקשר זה הן, כי לא היה בן שבעים, אלא צעיר בימים, אולם שערותיו הלבינו כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות, או כיוון שהרבה ללמוד ולשנות עד שתש כוחו ו"הזקין". הגיל בהקשר זה הוא דימוי, הוא מתאר תכונה ואיננו נתון עובדתי, שכן בגילו היה רבי אלעזר בן שמונה עשרה או אף פחות. המדובר בשימוש נרטיבי בזיקנה, לצורך העצמתו של העניין העובדתי.
אף בסיפור המעשה כאן, התובע בן ה- 54 הוצג לצורך העניין "כבן 60". שימוש תיאורי זה חורג מהסיפור העובדתי. אמנם מדובר באלמנט ספרותי מעניין, אולם ספק אם יש לשימוש מסוג זה מקום בפסק דין.
[1] ת.א. 1831-12-07 (בבמ"ש השלום, הרצליה) אברהם יצחק ברגר נ' משטרת ישראל/ מטה ארצי ואח' (ניתן ביום 23.10.11)
