בדממה דקה וכמעט ללא הד ציבורי, ניתן בסמוך לפני ראש השנה פסק דין מאכזב נוסף מטעם בית המשפט העליון (מאכזב מזווית מבטם של קידום מעמדם של הזקנים בישראל).
בפסיקה בעתירה המוכרת כבג"צ 7957/07 עוזי שדה ואח' נ. השר לביטחון פנים ואח' נדונה החוקיות של נהלי המשמר האזרחי לפיהם גיל הגיוס המקסימאלי למשמר האזרחי הוא 65 ואילו גיל הפסקת הפעילות ההתנדבותית הוא בכל מקרה גיל 75.
העותרים, עוזי שדה ומאיר כהן - מתנדבים ותיקים במשמר האזרחי, ילידי 1936, ו- 1924 (בהתאמה), יחד עם עמותת המשפט בשירות הזיקנה, עמותת יד ריבה, והסתדרות הגמלאים בישראל, עתרו נגד חוקיות השימוש בגיל כרונולוגי כאמת מידה חוקית להפסקת פעילותם, וטענו כי שימוש באמת המידה הגילאית מבטאת גילנות ואפליית מתנדבים זקנים.
בית המשפט העליון (פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת חיות, אליה הצטרפו בהסכמה כב' השופטים דנציגר ועמית) דחה את העתירה, תוך שהוא קובע שבהתחשב בכך שמודל הפרישה של עובדים בישראל הוא מודל גיל פרישה אחיד ולא גיל פרישה אינדבידואלי, ובהתחשב בחפיפה שבין המשימות והתפקידים המוטלים על שוטרים ועל מתנדבי משמר האזרחי, הרי שאופק ההתנדבות של מתנדבי המשמר האזרחי עולה באופן משמעותי על אופק ההעסקה של שוטרים מן השורה, ולפיכך אינו בלתי סביר.
לעניות דעתי - ויש להודות שכמי שהיה מעורב באופן אישי בעתירה אינני אובייקטיבי או ניטרלי - פסק הדין הינו שגוי לא רק במובן זה שהתבונן על מעמדם של מתנדבים זקנים בהשוואה לעובדים מן השורה, לא רק במובן זה ש"סגר את הדלת" בפני אפשרות התרומה של זקנים למשמר האזרחי, ולא רק במובן זה שבית המשפט העליון התעלם מתופעת הגילנות והשלכותיה - אלא שבסופו של יום בית המשפט הוסיף נדבך נוסף לאפשרות לפגוע בזקנים רק בגלל גילם הכרונולוגי וללא כל קשר ליכולותיהם, העדפותיהם, או תכונותיהם האישיות.
מצער שזוהי גישתו של בית המשפט העליון בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת; מצער גם שפסיקה זו לא זכתה להד ולדיון ציבורי הולם.
אין אלא לקוות כי השנה הבאה תהיה שנה טובה יותר בכל הנוגע להכרה בזכויותיהם של הזקנים בישראל.
להלן הקישור לפסק הדין המלא:
