על הסרט נברסקה ועל זכויות זקנים

באיחור אלגנטי יצא לי לראות בימים אלה את הסרט נברסקה.

סרט נפלא, שהזכיר לי סרט נפלא אחר - "סיפור פשוט" The Straight Story שעד היום אני חוזר וצופה בו באופן קבוע (יש לי עותק  שלו בבית, וכעת אני גם ארכוש עותק של הסרט נברסקה).

ככה, באופן כללי, מדובר על סרט הוליוודי, שיצא שנה שעברה (2013) לאקרנים; הבמאי הוא אלכסנדר פיין, והכוכבים הם: ברוס דרן, וויל פורטה, וג'יון סוויב. הסרט מצולם בשחור ולבן, דבר התורם לייחודיות שלו.

להלן הקישור לפרטים ומידע נוספים אודות הסרט:

http://www.imdb.com/title/tt1821549/

העלילה של הסרט פשוטה: זוג זקנים מתוגרר במדינת מונטנה (צפון מרכז ארה"ב). האבא מקבל מכתב שלכאורה הוא זכה במיליון דולר (למעטה מדובר במכתב שיווק "סטנדרטי" בארה"ב , שכאשר קוראים את האותיות הקטנות מבינים שלמעשה לא זכית במליון דולר - אלא שכדי לזכות את צריך לעשות מינוי על כתבי עת.... וזה פשוט דרך להפיל אנשים בפח לקנות מינויים לכתבי עת).

האב הזקן - שאין לו כבר רישיון נהיגה - פשוט מתחיל ללכת ברגל לנברסקה (מדינה במרכז ארה"ב - מאות קילומטרים ממקום מגוריו) - כדי לגבות את הפרס.

אחרי כמה פעמים שהמשטרה ומשפחתו "תופסת" אותו הולך על האוטוסטרדה ב"דרכו" לנברסקה - הבן מחליט פשוט לנסוע איתו לשם כדי להוכיח לא שלא באמת זכה במיליון דולר. המסע המשותף של הבן והאב המזדקן - כאשר בדרך הם עוצרים לביקור משפחתי בעיירת הולדתו של האב, שם עדיין גרים בני משפחתו - הופך להיות סרט מסע משפחתי משמעותי אודות זיקנה, הזדקנות, וקשרים בינדוריים.

אפתח ואומר, ברמה האישית, שגם אני חוויתי את חווית הזכיה במיליון דולר. בשנת 1993, כאשר לראשונה נסענו לגור בארה"ב במסגרת לימודי התואר השני, קיבלנו אחרי חודש, מכתב מפואר שבו הודעה ענקית שזכיתי במיליון דולר. עד היום אני זוכר כיצד החסרתי פעימה ובאמת הייתי בטוח שזכינו במיליון. דולר. אחרי שקראתי את האותיות הקטנות - עדיין לא הבנתי שמדובר בתרמית מוכרת = ואכן עשיתי מנוי לכתב עת (דווקא כתב עת טוב - על מחשבים).... לקח לי אחרי כמה מכתבים להבין שלעולם לא אזכה במיליון דולר וכי למעשה זו רק דרך לשווק לקנות כתבי עת.

יחד עם זאת, כבר בתחילת הסרט אני מבין לליבו של הגיבור המזדקן, שבטוח שהוא זכה במיליון דולר, ושמונעים ממנו לממש את הזכיה.

אבל הדבר היפה בעיני בסרט הזה - מבחינת זכויות זקנים - הוא לא רק הנופים המדהימים, המשחק המדוייק, והאופן שבו מוצגים הפערים הבינדוריים אודות הבנת מוסדות חברתיים פשוטים כמו: משפחה, אהבה, דאגה וכו'.

היופי הוא בעיני בהצגה הישירה של המורכבות של הזיקנה ושל חשיבותה של המשפחה בהקשר זה. הגיבור הזקן - אב המשפחה - בסך הכל רוצה דברים פשוטים. הוא רוצה להגשים חלומות. הוא מבין את מצבו (לפחות באופן חלקי), והוא מחפש  - כמו כולנו - משמעות לחייו. חייו הם סיפור, הכולל ילדות, וחברות, והשתתפות במלחמה - דברים שכמובן אנחנו מגלים רק לאט לאט (כמו גם בניו - שמגלים למעשה את אביהם רק תוך כדי המסע).

האנושיות הרבה העולה מהסרט, התובנות הפשוטות יחסית שזיקנה איננה בהכרח "כייפית" (כמו שהיא מוצגת בסרטים הוליוודיים רבים אחרים) אלא היא מורכבת, וכורכת אובדים, וחולי, ומורכבות. אבל דווקא על רקע הירידה בזיכרון, על רקע בגידת הגוף - דווקא על רקע מציאות זו, צומחת החשיבות של הקשרים הבינדוריים, חשיבותה של האהבה ושל המשפחה.

דוגמא קטנה: אישתו של גיבור הסרט, מוצגת בתחילה כאישה לא קלה, הצועקת ומתרגזת על בעלה (הגיבור), ודורשת מילדיה שיעבירו אותו למוסד. אבל לאט לאט, בהמשך הסרט, היא מתגלה כגיבורה אמיתית בעצמה, כמי שככל הניראה בזכותה המשפחה הצליחה לשרוד, להתקיים, ולבנות מערכת של אהבה ודאגה אמיתית.

בהקשר של זכויות זקנים, הסרט שב ומדגיש כיצד השמירה על האוטונומיה והזכויות של זקנים היא בסופו של דבר תהליך של דו שיח ומשא ומתן משפחתי מתמשך, שבו בעדינות, ובאנושיות ניתן לשמור על כבודם של זקנים, ללא הגנת יתר או פטרנליזם.

לכו לראות את הסרט.

 

 

על גילנות והשתלות איברים: המלצות ועדת כתבן להסרת מגבלות הגיל

בימים אלה נפל דבר: ועדה ציבורית שמונתה על ידי משרד הבריאות אשר בראשה עמד ד"ר אייל כתבן, המליצה פה אחד להסיר את מגבלת הגיל הכרונולוגי כחסם לקבלת תרומות איברים לצרכי השתלה (ריאות, לב, כבד, כליות), וברב דעות המליצה אף לא להביא את הגיל הכרונולוגי - ככזה - במסגרת שיקולי סדרי העדיפויות לקבלת השתלת האיבר בפועל.

להלן הקישור לדוח המלא של הוועדה:

http://www.health.gov.il/PublicationsFiles/TransAgeReport.pdf

להלן עיקרי המלצות הוועדה:

"הוועדה ממליצה כי: 

1. יבוטל הגיל כקריטריון מדיר לרישום מועמדים להשתלות איברים. 

2. הגיל לא ישוקלל בנוסחת ההקצאה, למעט כשיש לכך הצדקה רפואית עניינית. שקלול הגיל המקובל כיום בכליות יישאר מטעם זה על כנו. 

3. הוועדה ממליצה לוועדת ההיגוי לבחון את מנגנוני ההקצאה הקיימים, כדי להבטיח שאלו אינם נותנים משקל כלשהו לגיל הכרונולוגי, אלא מנימוקים רפואיים בלבד. ניתן לשקול להכליל מדדים חלופיים שאין בהם שקלול גיל כרונולוגי ושיש להם תוקף רפואי (דוגמת מדד השבריריות), בנוסחת ההקצאה (כלומר לא כתנאי סף). 

המלצה מס' 1 התקבלה פה אחד. המלצות מס' 2 ו-3 התקבלו ברוב דעות. "

על דם, תרומת דם, וגילנות

החוויה של ח"כ פנינה תמנו שטה שלא הורשתה לתרום דם עוררה בצדק סערה: הגזענות העמוקה המסתתרת מאחורי פסילת דמו של בן אנוש רק בגלל גזעו, צבע עורו, דתו או מוצאו הלאומי הינה מקוממת ומרתיחה. אלא שהתרבות המפלה שיצאה לאור הציבורי בכל הנוגע להסדרת תרומות הדם בישראל איננה נעצרת רק בגזע או צבע העור. במדינת ישראל ישנה עוד קבוצה שלמה של אזרחים – בריאים, נכונים, וראויים – אשר דמם "אסור": קבוצת הזקנים.

במדינת ישראל, בניגוד מוחלט לנהוג בארה"ב לדוגמא, גילו הכרונולוגי של אדם, הופך להיות חסם גילני מפני היכולת לתרום דם. אין זה משנה אם אתם בריאים או חולים, אין זה משנה אם אתם רוצים לתרום או  לא, וזה כלל לא רלבנטי איזה סוג דם יש לכם וכמה הוא במחסור: אם אתם "זקנים"  -דמכם אסור. על מנת לסבר את האוזן נציין כי עד לא מזמן "זקנים" היו מי שהם מעל גיל 70, ורק בימים אלה ממש הואיל ב"נדיבותו" משרד הבריאות להעלות את מחסום הגיל ל-81, וגם זאת בכפוף למגבלות).

כמו תמיד, בחינה מעמיקה של שורשי האפליה והסטיגמה הגילנית מגלים לרב שאין להם בסיס אמפירי: גילו הכרונולוגי של האדם, במנותק ממכלול מצבו הבריאותי והנפשי, הינו בדרך כלל מנבא רע מאוד אודות כישוריו, יכולותיו או מצבו. מחקרים אמפיריים שנערכו בצפון אמריקה מצביעים על כך שככלל, אין כל סיבה למנוע או לפסול על הסף תורמי דם רק בגלל גילם הכרונולוגי: דמם אינו ראוי פחות לתרומה, והסיכון הבריאותי הכרוך בתרומת דם על ידי אוכלוסיית הזקנים הבריאה, אינו גבוה מהותית מזו של כלל האוכלוסייה הבריאה. לפיכך, אין כל מגבלת גיל עליונה לתרומת דם, וכל אדם נבדק לגופו של עניין, בהתאם למצב בריאותו, דמו, והסיכון לו הוא נתון במידה ויתרום דם.

עצוב לקום בבוקר במדינת ישראל של שנת 2013, ולגלות שלמרות מעטפת חוקית של חוק יסוד כבוד הדם  וחירותו, ולמרות היסטוריה לאומית של פסילה קבוצתית של יהודים רק בגלל אמונתם הדתית, ממשיכה החברה הישראלית לאמץ דפוסי מפלים וסטיגמתיים, ומתייגת קבוצות שלמות של אנשים רק בגלל צבע, מין או גיל. פסילתם של תורמי דם זקנים – בדומה לפסילת דמה של ח"כ תמנו שטה – הוא רק סימפטום לבעיה: הסטריאוטיפיזציה השלילית של הזיקנה, ותיוגם של זקנים כחסרי יכולת וחסרי ערך. הגיע העת לשנות מצב דברים זה ולשים סוף לגילנות.