השאלה עד כמה חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי השפיע על זכויותיהם של הזקנים היא שאלה מורכבת.
מחד - חופש הבחירה הקיים כיום לזקנים לבחור את קופות החולים בהם הם רוצים להיות חברים, מבלי שקופת החולים יכולה "לסנן" אותם בגלל מחלותיהם מהווה זכות יסודית וחשובה. גם קיומו של סל שירותים בסיסי ושיוויני אינו דבר מובן מאליו.
מצד שני, לאורך השנים התווספו מרכיבים שונים לחוק, אשר באופן איטי שחקו את זכויותיהם בפועל של הזקנים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סוגיית ה"השתתפות העצמית" בשירותים שונים, ובין היתר בתרופות.
בימים אלה פורסם שיעור ההשתתפות הממוצע של זקנים בתרופות, באופן השוואתי לקבוצות אחרות.
וכך פורסם היום בדה-מרקר:
"קשישים בני 85 ויותר משלמים עבור תרופות וטיפולים בסל הבריאות עד פי 15 יותר מצעירים בקבוצות הגיל 5-25 - כך עולה מהדו"ח המסכם את פעילות קופות החולים ל-2010, שפירסם האגף לפיקוח על קופות החולים בסוף השבוע.
לפי הדו"ח, בעוד שההוצאה הממוצעת לשנה של ילדים וצעירים בגילאים 5-25 נעה בין 60 ל-72 שקל בשנה, נאלצים קשישים בני 85 ויותר, שהם גם צרכני בריאות "כבדים" בהרבה, לשלם 1,023 שקל בממוצע לשנה - למרות התקרות שקיימות בחוק לתשלומי השתתפות עצמית. "
מציאות זו גורמת לפגיעה קשה בזקנים, שרבים מהם נאלצים להתקיים מקצבאות זיקנה, השלמת הכנסה ו/או פנסיה תעסוקתית, אשר נשחקים על פני זמן. ההוצאה הגדלה והולכת בגין השתתפות עצמית בשירותי הבריאות השונים יוצרים פגיעה כלכלית חמורה בזכויותיהם של הזקנים וביכולתם להבטיח לעצמם ביטחון סוציאלי בזיקנה.
אכן ראוי שסוגיה זו של ה"השתתפות העצמית" תתוקן באופן של קביעת "תקרות" הרבה יותר נמוכות מאלה שקבועות כיום על שיעור ההשתתפות המקסמיאליים לתרופות.
